השקט במסדרונות הכנסת ביום רביעי לא בישר טובות. לכאורה, השבוע היה אמור להסתיים עם הכנת הסולם לירידה מהבחירות בוועדת כספים, בדמות החוק לדחיית אישור תקציב המדינה שיזם ח"כ צביקה האוזר. בפועל, הליכוד באמצעות יו"ר הקואליציה מיקי זוהר הכניס עוד עז לחוק וטרפד את העברתו, כך שמרכז כובד ההחלטות עבר ליום שני – בחצות כמובן. אם עד דקה אחרי חצות, החוק לא יעבור בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת, – היא תתפזר ואנחנו נחזור לבחירות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המאבק הצליח: פתרון לתוכניות החינוך המשלימות
– הצצה אל אחורי הקלעים של מאהל בלפור
– ארה"ב תדרוש מהאו"ם להשיב את העיצומים על איראן
בפועל, ממשלת האחדות נקלעה למצב ממנו חששו הכול – היא מנוונת, לא יעילה, לא פועלת לבלימת הקורונה ולא מסייעת לחלשים. כחול לבן מסנדלת את הליכוד, הליכוד פוגמת בתדמית של כחול לבן כ"משהו חדש" וכל צד מונע אחד מהשני לפעול. אם היינו שלוש שנים אחרי כינונה של הממשלה, יציאה לבחירות הייתה התרחיש האופטימלי עבור אזרחי ישראל. לממשלה כזו אין זכות להתקיים רק כדי להמשיך לחמם את הכיסאות המרובים של חבריה. אך כשמדובר בשלושה חודשים בלבד לאחר ההקמה, כשהחורף בפתח והקורונה כאן כדי להישאר והמשבר התקציבי מתרחב, לכל הדעות – מדובר בתרחיש בלהות.
יו"ר כחול לבן בני גנץ משדר שאין לו כוונה להתגמש הפעם מול דרישות נתניהו. הוא עשה את זה כבר פעם אחת כשהחליט להיכנס לממשלה, והפעם כשברור שכל ויתור שלו ייתפס כחולשה – הוא חושש. הוא הודיע לכל מקורביו שגם אם ההחלטה שלו תוביל בפועל לבחירות, כניעה לא נמצאת על הפרק. גנץ מפחד ממה יגידו – שהוא חלש, שנתניהו משחק בו, שחשוב לו רק הכיסא. היה עוד אחד כזה, שפחד ממה שיגידו עליו ומצא את עצמו חיש מהר מחוץ למערכת הפוליטית: אבי גבאי.
אפשר רק לנחש שיו"ר מפלגת העבודה לשעבר מצטער עד היום על כך שלא קיבל את הצעת נתניהו להיכנס לממשלה צרה ולהציל את ישראל מבחירות נוספות רגע לפני פירוק הכנסת ה-21. הוא פחד אז מהריקושטים במחנה השמאל, אבל בפועל כבר הכינו לו שם את הגיליוטינה המפורסמת. אם גבאי היה נכנס לממשלה, ייתכן שהוא היה מונע מישראל כניסה לסיוט של שנתיים. במצב כזה, את רגע הכניסה היו שוכחים לו במהירות, אבל הוא פחד ממה יגידו.
במרוקאית לתופעה הזו קוראים "חשומה" (גילוי נאות: אחותי כתבה על זה ספר). היא מתארת מעצור רגשי פנימי שמונע ממך לפעול כפי שנראה לך נכון, בשם החשש ממה יגידו עליך. אבל זו לא מנהיגות, זו פחדנות. גבאי כבר שילם על זה מחיר, גנץ ילך גם הוא הביתה אם לא יפעל לדחות את הבחירות ולקנות לעצמו עוד זמן כדי לפעול ולהשפיע מתוך המערכת הפוליטית ולא כ"לשעבר", אהוד ככל שיהיה. הוא צריך לקחת מנתניהו את התירוץ לבחירות ובשלושה החודשים הקרובים, לעשות הכול כדי להבטיח את כהונתו לפי מתווה הרוטציה.
אגב, יש אחד שלא משנה לו מה יגידו עליו. קוראים לו בנימין נתניהו. הוא יודע שחדשות האתמול עוטפות דגים, הפרשנויות לא מחזיקות מים ומה שחשוב זה המעשים שלו בפועל ולא כמות הביקורת המוטחת בו חדשות לבקרים. אגב, נתניהו שכלל את זה לדרגת אמנות, לא רק שהוא לא נרתע מהביקורת הנמתחת עליו – הוא משתמש בה כדי לבנות את מעמדו.
ובכל זאת, אם שוב הולכים לבחירות כדאי לשים לב לכמה נקודות פתיחה של המפלגות שהשתנו מהפעם הקודמת.
1. יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, הודה בפעם הראשונה אולי שאין לו בעיה להיתמך על ידי הרשימה המשותפת מבחוץ בהקמת ממשלה. התרחיש שהוכחש עד כה אינספור פעמים על ידי כל המעורבים – החל מליברמן וכלה בגנץ – מקבל גושפנקא של לכתחילה מראש המפלגה הגדולה בשמאל. ברשימה המשותפת רואים בכך אות לחיוב, הם זזים אט אט מנקודת המחלוקת בחברה הישראלית למצב שבו למעלה מ-25 מנדטים רואים בהם שותפים לגיטימיים.
2. בימינה מבהירים בשבועות האחרונים שהרב רפי פרץ לא נמצא בכל תרחיש של ריצה משותפת בבחירות. הבית היהודי אולי כן יוכל להצטרף בהנהגה חדשה ומוסכמת, אבל הרב פרץ יידרש בוודאות לפנות את מקומו. אחרי שפרש מימינה לטובת כניסה לקואליציה, איש משותפיו לשעבר לא משאיר לו את הדלת פתוחה. אגב, יש כבר מי שמכוון את דרכו לראשות הבית היהודי ועובד בשבועות האחרונים בשקט-בשקט על האפשרות להצטרף לאיחוד ימינה.
3. בליכוד קיים חשש אמיתי מבחירות פנימיות, בעיקר מהספסלים האחוריים של המפלגה. חברי הכנסת שחוששים לגורלם בונים על יו"ר המרכז חיים כץ שיבלום את הפריימריז, אבל מולו עומד יו"ר הקואליציה מיקי זוהר שדווקא רוצה לשפר את מעמדו לקראת הבחירות ולא להישאר במקום הספק ריאלי נוכח הסקרים האחרונים. נתניהו יידרש להכריע בין הרצון לשמר את בסיס התמיכה שלו במפלגה, לבין הרצון להעיר את השטח בדרך הישנה והטובה.
