אירועי קצה, כמו מקרה האונס באילת בשבוע שעבר, הם הזדמנות לשאול את עצמנו שאלות בדבר הסביבה בה אנו מגדלים את ילדינו. מה מותר ומה אסור ואיפה מסמנים גבולות. אני לא חושבת שמישהו קם בבוקר ואומר לעצמו "היום אני עושה מעשה רע, היום אני מבקש לפגוע במישהי או מישהו". אני לא חושבת שזה מתחיל משם. זה מתחיל מ"עיגולי פינה" קטנים שמתעלמים מהם, שלא עוצרים ואומרים אסור שזה יקרה. המשימה שלנו כחברה היא לראות האם אנחנו מספיק רגישים ואכפתיים. ברגע שההתעלמות היא מנת חלקנו קל הרבה יותר להידרדר לסיטואציות פסולות וקיצוניות. לתוך מציאות שיש בה אפס חמלה, אפס הבנה ואפס אנושיות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השר אוחנה למשטרה: לא מקובלים עלי כתבי אישום על "קריאת שמע" בהר הבית
– הדרמה בחצר סדיגורה: האלמנה נגד הרבי המנוח
– שלום על פני סיפוח: סיכון סביר ופוטנציאל כלכלי משמעותי
אני חושבת שזו ההזדמנות שלנו, כחברה, לעשות חשבון נפש ולשאול איך אנחנו יכולים לייצר דו שיח מכבד הרואה אנשים מן העבר השני בלי קשר לגיל, מגדר ומגזר. איך אנחנו יכולים לראות בכל דקה נתונה את האדם ומה פוגע בו, מי פוגע בו, מה מעיק עליו וממה הוא חושש.
אני מוטרדת כאשר אדם עושה מעשה רע לזולתו. אני מוטרדת יותר כשאדם רואה משהו רע שנעשה לאחר והוא שותק. לשתיקה יש כוח גדול. אהרון הכהן שתק כשאיבד את שני בניו שחטאו. שם הייתה זו שתיקה מתוך השלמה עם הגזרה. כאן, להבדיל, השתיקה עודדה את החטא, וכוחה הפך הרסני. תהליך החינוך לאחריות – לא לאפשר עוולות ולהיות רגישים בכל רגע נתון – מתחיל מגיל גן הילדים.
הדבר הנכון לעשות עם האירוע הזה, מעבר לטיפול על ידי רשויות החוק, הוא לא להפוך אותו לאירוע דגל שבצילו מתכנסים ויוצרים הכללות פסולות. נכון לנהוג בו ההפך. למצוא את אלו היודעים לסמן גבולות, לחזק שיח על מערכות יחסים בריאות ולעודד הגדרה של מה אסור ומה מותר. חמור ככל שיהיה, אל לנו כחברה להסתפק בטיפול נקודתי באירוע. חובה עלינו, כחברה, לגזור ממנו תוכנית עבודה.
ברוח חודש אלול והימים הנוראים המתקרבים עלינו לעשות תשובה, ומלבד עזיבת החטא המתבקשת נכון שנייחד תשומת לב לקבלה לעתיד.
