פרשה מטלטלת נחשפה בשבוע שעבר בדו"ח השנתי של נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, השופט בדימוס דוד רוזן. ראשית הפרשה בשלהי שנת 2018, אז החליטה ממשלת ישראל למנות את פרופ' טליה איינהורן מאוניברסיטת אריאל לחברה בוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה. נגד המינוי הוגשה עתירה לבג"ץ ובה שלל טענות. אחת העיקריות שבהן הייתה שפרופ' איינהורן חתמה בעבר על גילוי דעת הקורא לחיילי צה"ל לסרב פקודה ולא להשתתף בפינוי התנחלויות. זו הייתה טענה שגויה. איינהורן אמנם חתמה על גילוי דעת נגד פינוי יישובים, אך כל בר דעת שקרא את הדברים הבין היטב שהוא הופנה לממשלה, שנדרשה לא לקבל החלטה כזו, ולא לחייל בשטח המקבל את הפקודה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון
– שיחת הזום שקירבה בין האזרחים בישראל לאיחוד האמירויות
– שבועיים אחרי חג הקורבן: עלייה תלולה בתחלואה במגזר הערבי
– סבב הלחימה בדרום עשוי להיגמר לפני שהוא מתחיל
הפרקליטות, שייצגה בבג"ץ את הממשלה אך לא את איינהורן עצמה, סירבה להעלות טענה כזאת. יתרה מזו, מתגובתה לבג"ץ אף השתמע כי איינהורן אמנם חתמה על קריאה לסירוב פקודה, אך החתימה אינה נוגעת למינוי. מי שהעמידה את בג"ץ על האמת הייתה איינהורן, שייצגה את עצמה. בתצהיר לבג"ץ וכן במהלך הדיון בעתירה היא הציגה לשופטים את הדברים לאשורם. השופטים, שקיבלו לידיהם את כל החומר, השתכנעו שהיא צודקת, המליצו לעותר למשוך את עתירתו וזו נדחתה.
אנשי הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, המנכ"ל המייסד נחי אייל והמנכ"לית לשעבר עינת קורמן, סברו שעל אירוע כזה אסור לשתוק. הם שכנעו בכך גם את פרופ' איינהורן וביוזמתם הוגשה תלונה על המקרה לנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות. הנציבות ערכה את הבירור, והמסקנה פורסמה בשבוע שעבר: תשובת המדינה לבג"ץ הייתה עלולה להטעות את בג"ץ, וגם פגעה בשמה הטוב של איינהורן ללא הצדקה, ולכן התלונה מוצדקת.
האירוע הזה מתואר בדו"ח בשפה יבשושית, אבל הוא חמור מאין כמותו: הטעיה של בית המשפט על ידי הפרקליטות ופגיעה בשמה הטוב של משפטנית מכובדת. אלא שאנו, האזרחים הפשוטים, לעולם לא היינו יודעים עליו ועל מחדלים רבים נוספים, לו פרקליטות המדינה הייתה מצליחה במאבק התקיף שניהלה נגד הקמת נציבות התלונות. כזכור, בפרקליטות היו נחושים למנוע את הקמת הנציבות, ורק עמידתן האיתנה של שתי שרות משפטים, ציפי לבני ואיילת שקד, הביאה להקמתה, אומנם במתכונת קצוצת כנפיים.
אבל לא תמיד המאבקים האלו מצליחים. בשבוע שעבר כשל סופית המאבק שהוביל שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה לניקוי אורוות במחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות. בגיבוי השר החדש, אבי ניסנקורן, קברה הפרקליטות סופית את רעיון הקמת "ועדת הבדיקה ממשלתית לבדיקת הטיפול המערכתי בעבירות שוטרים על ידי המחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה". השר הכריז על "רפורמה" (מקוצצת אף יותר מהתוכנית האנמית שלו עצמו), היועמ"ש ענה "אמן", וחסל. ועדת הבדיקה כבר לא תקום.
האבסורד במקרה הזה חריף במיוחד משום שאין חולק על כך שמשהו לא עובד במחלקה לחקירות שוטרים. יותר מדי תלונות לא נחקרות כיאות, יותר מדי תיקים נקברים, וההרתעה נגד שוטרים שסרחו נמצאת בשפל. אך במקום לפתוח את המורסה הזו, לנקות אותה מהזיהום והמוגלה, ורק אז לבנות תוכנית טיפול שתתמודד עם הבעיות, התעקשו בפרקליטות, בגיבוי ניסנקורן ומנדלבליט, למרוח מעל הכול שכבת טיח עבה. זאת, בדמותה של "תוכנית השינויים והשיפורים" המקוצצת שאושרה.
למה חשוב לפרקליטות שהנעשה בתוככי המחלקה לחקירות שוטרים לא ייבדק ולא ייחשף? את זאת נוכל רק לנסות לנחש. מה שבטוח הוא שתחת שכבת הטיח העבה לא יצמח תיקון, והמורסה הזו עוד תתפוצץ לכולנו בפנים.
