במבט ראשון, נראה שאין קשר בין האונס באילת, התעללות בילדים ושידורי "היהודים באים". אבל אם נתעמק קצת נראה שישנו קו ברור שמחבר בין שלושת הנושאים ששלטו בסדר היום החברתי בשבוע האחרון. לא בתוכנם – מזעזע במקרה אחד, מיותר במקרה אחר – אלא יותר בתגובה הציבורית אליהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הם מכרו את הנשמה לשמאל, רק כדי להיות מקובלים
– הסיוט הגדול: הישראלים שנחטפו בהודו, וניהלו קרב מול החוטפים
– השר אוחנה למשטרה: לא מקובלים עלי כתבי אישום על "קריאת שמע" בהר הבית
מחאות נגד תכנים פוגעניים בתוכניות בידור הן חדשות ישנות. עוד בשנות הארבעים מחו אנשים נגד תכנים מיניים בסרטים, בשנות התשעים נגד אלימות במשחקי מחשב ובעשור האחרון נגד תכנים מכל הגוונים שאינם עומדים בתנאי התקינות הפוליטית החדשה. המחאות הוצגו כמעט תמיד באותו אופן: אנחנו בעד חופש הביטוי כמובן, אמרו המתנגדים, אולם המקרה הזה, ספציפית, הוא בלתי נסבל. איך אפשר לבזות ככה נשים, מוסלמים, רוסים, נוצרים או דמויות תנ"כיות? כן, חופש הביטוי חיוני, אבל לא במקרה של תכנים גרפיים, גזעניים לכאורה, מסיתים או מבזים שם שמיים.
החפצים בצנזור פוליטי בתקשורת מגיעים מכל הרקעים ומצביעים לכל המפלגות. השבוע היו אלה החרד"לים שעמדו ודרשו הפסקת תשדירים אנטי-דתיים, בעוד חודשיים יהיו אלה הורים חילונים המוחים על לימודי יהדות מוגזמים בבתי הספר. בארה"ב של שנות התשעים היו אלה הרפובליקנים הנוצרים שהכריזו מלחמת חורמה על פורנוגרפיה. בארה"ב של ימינו פרוגרסיבים אתאיסטים הם שמניפים את דגל הצנזור בעוד השמרנים תומכים בזכותן של נשים להחפיץ את עצמן.
מה משותף להם? הם כולם מפרפרים סביב המקרה הספציפי כמו עש סביב נורת פלורוסנט. הם אינם מתעמקים בסיבה, בטח שלא בפתרון אמיתי.
אם נעלה דרגה, אותו סיפור חוזר על עצמו במקרי ההתעללות בגנים. מדי כמה חודשים, מגיע כלי תקשורת תורן ומפריח בשידור קטע וידאו נטול פיקסלים אך רווי אלימות (פורנוגרפית כשלעצמה) שמציג מעשים נגד ילדים שכנראה היו מביישים תושב ממוצע של עמורה. בלתי אפשרי להשאר אדישים מול המעשים האלה – או מול התיאורים שלהם. זעקה ציבורית קמה במהרה. חייבים לעשות משהו! לא ייתכן שהילדים שלנו יחיו בסכנה! הורים דורשים שהממשלה תתערב, כי כבר ראינו כמה טובה ויעילה המערכת הציבורית שלנו. פוליטיקאים מבטיחים החמרה בענישה, כאילו הגננת מחשבת שנות מאסר לפני כל סטירה.
בדרך כלל, זה נמשך כשבוע. ערוצי החדשות משדרים ראיונות קורעי לב עם הורים שילדיהם עברו גיהינום. עיתונים מארחים מאמרי דעה של גננות מצטיינות שמסבירות מה בדיוק נדרש כדי לטפל בילד. אולי איזו הצעת חוק אפילו עוברת בקריאה טרומית. אולי מנכ"ל משרד ממשלתי אפילו נוקב בסכום עתק שאם רק יוקצב לחינוך מ-0 עד 3, יפתור את הבעיה כולה. אבל אז, פתאום, אנחנו חוזרים להתעסק ברשימת הקניות לאיקאה, מי הודחה מהכוכב הבא או, למיטיבי לכת, מתי נלך שוב לבחירות. והנושא נשכח עד הפרשה המזעזעת הבאה.
וכמובן, גם זו הגיעה השבוע. כמו דובדבן שטני על שבוע שכולו שריפות והתעללות ופילוג, פרשת האונס הקבוצתי באילת תפסה את תשומת ליבנו ברמה שמעט מאוד סיפורים חדשותיים מסוגלים לה. נראה שכל אדם בישראל שמע על האירוע, וכל אדם שני כתב עליו ברשת חברתית כזו או אחרת. הברוטליות של המעשים שעלתה מתיאורי המקרה לא אפשרה לאף אחד לשתוק.
אז מהדורות חדשות נפתחו בדיווחים מהמלון, ופושים בלתי פוסקים סיפרו על חשוד אחד שהעיד וחשוד שני שהכחיש והניסיון למצוא – איך לא – את קטעי הווידאו שיחשפו את המקרה כפי שהוא. עוד לפני שהחקירה המשטרתית השיגה ממצאים בסיסיים, ועוד לפני ששמענו אפילו רבע ממה שקרה באמת, כבר שוחררו הכרזות על הצורך להחמיר בענישה, על איך ש-30 העבריינים-לכאורה בטוח ייצאו לחופשי ועוד. יש בזה משהו מרגיע. כל מילה סוערת שנכתבת על חוסר צדק ותרבות אונס היא כמו דלי מים צוננים על הנפש הבוערת. יש קתרזיס בכעס האמפתי הזה. יש פורקן בידיעה שאנחנו את שלנו אמרנו, ועכשיו נותר לאחרים (לרוב, שוב, הממשלה) לפעול כך שזה לא יקרה שוב.
פופוליזם במקום חינוך
ישנן דרכים להתמודד עם הסוגיות שצפו השבוע, ואולי אף לפתור אותן לחלוטין, ועם רוב האירועים והפרשיות שאנחנו נתקלים בהם בחיי היום-יום. אבל לרוב, השיטות שיעבדו באמת לא מושכות במיוחד. אם הן עולות על דל שפתיו של אי מי, הן מושלכות הצידה במהרה תמורת הרעיון הגרנדיוזי הבא – שאמנם יגרום לכולנו להרגיש קצת יותר טוב אך לא ישנה דבר.
הדוגמא הכי פשוטה במקרה הזה היא "היהודים באים", ובכלל סוגיית הדת בחיים הציבוריים. דתיים רבים לא אוהבים כשמבזים את הסמלים שחשובים להם מכל. חילונים רבים לא סובלים מצב בו נכפים עליהם חוקים שמניעיהם דתיים בלבד. המעשה המתבקש לכאורה הוא פשוט: להוציא את ההחלטות שקשורות בנושאי דת מידיים ציבוריות, ולהפנים במקביל שאנחנו חיים בחברה מגוונת, הדורשת מאיתנו את היכולת להסיט מבט ולתת לצד השני ליהנות מדבר שלא מקובל עלינו. אבל זה נשמע כמו תהליך מורכב שדורש הקרבה מצד כולם, אז במקום להתאמץ בואו נצעק ונפגין שוב. כולנו נרגיש קצת יותר טוב, ודבר לא ישתנה.
הוא הדין בהתעללות. ההיגיון מנחה שהדרך לבלימת התופעה עוברת בכך שהורים ייקחו אחריות גדולה יותר על המתרחש בגנים – בין אם בהתקנת מצלמות, בביקורי פתע או בשלל בדיקות אחרות של המוסד הרצוי. אבל הרעיון של להעניק לממשלה את האחריות נשמע טוב ופשוט יותר. אחריות היא דבר מפחיד, סמכות ממשלתית היא כוח מרגיע. אז למה שלא נמסור לגוף בעל הסמכות הגדולה ביותר את האחריות המפחידה ביותר? וכך, כולם ירגישו קצת יותר טוב, ושוב, דבר לא ישתנה.
והוא הדין, כמובן, במקרה האונס באילת. באופן אירוני משהו, הרגש העז שגורם לכולם להצטער ולעסוק בנושא הוא גם זה שמונע הסתכלות בהירה. דיבור על תרבות אונס וגבריות רעילה לא יועיל לאף אחד. ולמקרה שישנם דתיים שקוראים בהנאה את הירידה על הצד השני – גם התפארות בכך שדברים כאלה "לא קורים אצלנו" לא מועילה, חוץ מלגרום לכם להרגיש קצת יותר טוב לכמה רגעים. טבע האדם יעיד שאין חברה שביכולתה למגר לחלוטין אונס וזוועות אחרות, וכל מחשבה אחרת היא בגדר פנטזיה. אבל בהחלט יש לנו מקום לשיפור. חינוך מיני מגיל צעיר בתור התחלה. חינוך ערכי ברור חשוב אפילו יותר. אלה הנושאים שצריכים להידרש. אלה המילים שאנחנו אמורים לצפות לשמוע מהאחראים על חינוך הדור הבא. אבל במקום זה, המונים ייצאו להפגין על אלימות נגד נשים כאילו יש צד אחר שתומך בה, ידרשו ענישה שכבר קיימת או ינצלו את המצב כדי להוכיח שהנה, זו הסיבה בגללה צריכים יותר תכנים דתיים בתוכנית הלימודים.
כולם ירגישו קצת יותר טוב, ושום דבר לא ישתנה.
