אשרינו. הציבור המסורתי והתורני התאחד בשבוע שעבר מקצה לקצה ברצון למחות נגד ביזוי שם השם. לא פוליטיקה ולא כסף, אלא חילול קודש הקודשים הוא שהוציא אלפי מפגינים, שייצגו מאות אלפים, לעמוד מול משרדי התאגיד בירושלים.
על מארגני ההפגנה נמתחה ביקורת משני צידי המתרס. מהצד הליברלי הזדעקו על הרצון לפגוע בחופש הביטוי ובחדוות היצירה. הסאטירה, טענו, היא כלי לגיטימי לספר סיפור, גם אם היא עלולה לגעת בעצביה החשופים של האומה. מהצד השמרני חששו שהיקף המחאה רק יגביר את ההתעניינות בתוכנית, ומאחר שכיום אין לה אחוזי צפייה גבוהים, עדיף פשוט להתעלם מקיומה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– באישור בג"ץ: צעד נוסף להסדרת היישוב עדי עד
– שיחת הזום שקירבה בין האזרחים בישראל לאיחוד האמירויות
– שבועיים אחרי חג הקורבן: עלייה תלולה בתחלואה במגזר הערבי
אך רבים מהם השתכנעו אחרי ההפגנה שזה היה צעד נכון. זה היה מפגן שכולו אהבת השם. הייתה שם תחושת אחדות שלא נראתה כאן שנים סביב שום נושא. האירוע הזה אמור לסמל תקווה עבור כל הציבור שנכח או תמך בו, בעיקר לנוכח העובדה שייתכן שאנחנו נכנסים בקרוב לעוד מערכת בחירות.
הכול התחיל כשמישהו במשרד החינוך חשב שלגיטימי לשלב בשיעורי תנ"ך מערכונים מתוכנית הסאטירה "היהודים באים", והעלה את התכנים לאתר המשרד כאפשרות להמחשה בשיעור.
תבינו, אין לי שום ציפייה משיעורי תנ"ך בבית ספר חילוני. מה שאוזניי שמעו בשיעורים האלה הן לא שמעו בשיעורי חינוך מיני או בפינת העישון. בכלל, כנראה עדיף לוותר עליהם בינתיים, עד שהציבור הישראלי החילוני יגדל עמוד שדרה שיאפשר לו ללמד תנ"ך כמו שיהודים לומדים. עם רש"י ורש"ר הירש ומעם לועז, ולא עם "ביקורת המקרא" (סיפרו לי שאם האמונה חזקה מספיק, דבר לא יערער אותה).
לא אשכח את המורה המחליפה, מומחית לתנ"ך במונחי הפדגוגיה המקומית, שנכנסה לכיתה ט' ותיארה את שיר השירים בצורה כל כך פרובוקטיבית, פשטנית ורדודה. הייתי חילונית, אבל יצאתי מהשיעור בהפגנתיות (שהחווירה לעומת מופע האימים ההוא). שנים אחר כך מצאתי את עצמי בוכה במדרשה בירושלים, בעקבות שיעור תורה על שיר השירים. בכיתי על הפערים והבורות והעוול, והודיתי לרב בדמעות על התיקון שהשיעור היה עבורי.
אין לי ציפייה שהנוער הישראלי יקבל ערכים יהודיים (או אפילו מושג יהודי) משיעורי התנ"ך בבית הספר, אבל לשלב בהם מערכון מהיהודים באים זו רמה חדשה של נלוזות. וזה בדיוק מה שעורר את ההפגנה בשבוע שעבר.
שני דברים חשובים שמעתי בהפגנה הזו. הראשון היה מפגין מתחזק שסיפר למצלמות ערוץ הידברות שכנער חילוני הוא צפה בתוכנית וחשב שהיא משקפת את התנ"ך אחד לאחד. כיום, כשהוא כבר קובע עיתים לתורה, כואב לו שזו התמונה שנחקקה בו. בהמשך ישיר לדבריו, הרב יונתן גל־עד אמר שהעוול הכי גדול של הסדרה הוא שהיא הופכת לגרסא דינקותא של הנוער שצופה בה. ואת זה קשה לתקן.
אבל עם כל הכאב שלי על הגרסה התנ"כית שינקנו כחילונים מהטלוויזיה ומבית הספר, לתפיסתי שורש הבעיה טמון בביצה שבה צמחה התוכנית הסאטירית, הלא היא ביצת השידור הציבורי. להערכתי, את עזות המצח של "היהודים באים" אפשר לממש רק בכסף ציבורי, כי הקהל הרחב בשוק החופשי לא ירצה להכיל את זה.
בארסנל של התאגיד יש גם תכנים ראויים ומצוינים, אבל הם עדיין לא מצדיקים את קיומו במתכונת הנוכחית, הממומנת בכספי משלמי המיסים.
ואולי זה המכנה המשותף בין תוכנית טלוויזיה בשידור הציבורי שפוגעת ברגשות רוב העם, ובין שיטת הלימוד המביכה של מקצוע התנ"ך בבתי ספר חילוניים. כנראה הפתרון של שתי הבעיות הללו הוא הפרטה. לכל הורה צריכה להיות הזכות להחליט איך ילדיו ילמדו תנ"ך – בעזרת רש"י או בעזרת מוני מושונוב, בסגנון יהודי או ככל העמים. רובו המוחלט של העם הוא מסורתי ומאמין, אוהב את התורה ורואה בה אבן יסוד של עם ישראל ושל מדינת ישראל. ברור לי מה הרוב יבחר.
