אם רבי שמעון בר יוחאי היה חי בימינו, יתכן שאת הדוגמה לכלל לפיו "שנאה מקלקלת את השורה" היה מביא מח"כ משה (בוגי) יעלון, ולא מבלעם הרשע. אם לא השנאה לנתניהו, שמעבירה את יעלון על דעתו, לא היה יכול לצאת מתחת ידו הציוץ הנואל: "ממליץ למפקדי ושוטרי מחוז ירושלים במשטרת ישראל, לקרוא את ספרו של יגאל עילם 'ממלאי הפקודות'".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הלך לעולמו "המבוגר האחראי מסבסטיה"
– פעילויות להורדת הילוך לקראת סוף הקיץ
– דעה: זעם צדקני לא יספק פתרון, רק הרגעה זמנית
בכדי להבין כמה מופרע הציוץ הזה, צריך כמובן להבין על מה מדבר הספר. מדובר בתזה היסטורית, שנקודת המוצא שלה (שאגב כיום מוסכמת על ההיסטוריונים) היא העובדה שאין בנמצא וכנראה שמעולם לא ניתנה פקודה מפורשת אחת של היטלר לביצוע "הפתרון הסופי". על בסיס הטענה הזו טוען עילם כי "הפתרון הסופי" איננו יציר כפיו ורוחו של היטלר, אלא תוצאה של מערכת היחסים ההדדית בינו לבין בכירי המשטר הנאצי. משם יוצא עילם למסע מופרך בתולדותיהם של כמה אירועים בעייתיים בתולדות ראשיתה של מדינת ישראל (טבח כפר קאסם למשל, או פרשת לבון), וטוען כי לעתים פקודות נוראות אינן מגיעות כפקודה מפורשת, אלא כתהליך של הסכמה הדדית בין מפקדים לפקודיהם.
קשה להבין איך יעלון, רמטכ"ל לשעבר, איש ההתיישבות העובדת, אדם נבון וציוני בכל רמ"ח אבריו, ממליץ לקרוא מה שכינה ההיסטוריון המנוח שלמה אהרונסון ז"ל כבר בשנת 1991, "פמפלט פוסט ציוני". אהרונסון, מגדולי חוקרי השואה בישראל, כתב על ספרו של עילם ביקורת במסגרת כתב העת "עיונים", שבה כינה את התזה המרכזית של הספר, המשווה בין פרשיית הפתרון הסופי לכמה פרשיות בתולדות המדינה שבדרך והמדינה הצעירה "אנלוגיה משוקצת", לא פחות.
"פמפלט זה מבוסס בתחילתו על פרשנות שגויה של מקורות משניים, ויש ללמוד ממנו עד כמה אסור להפקיד את פרשנותה של ההיסטוריה בידי קנאים", כותב אהרונסון על הספר, ועל ההשוואה העומדת בבסיסו הוא אומר כי "עצם האנלוגיה אופיינית לדרכי המחשבה של קנאים מן הסוג שהמציא את המונח 'יודונאצים'".
את מסקנותיו של עילם בנוגע לפתרון הסופי קוטל אהרונסון, חוקר שואה כזכור, כשהוא מציין כי לעילם אין אפילו את הכלים הבסיסיים הנדרשים לצורך מחקר שכזה. זאת משום שלעילם חסרה ידיעת השפה הגרמנית, "ששליטה בה הכרחית לכל חוקר של 'הפתרון הסופי' של היטלר", כדבריו. במקום זאת עושה עילם שימוש ב"תרגומים ופרשנויות של אחרים", חלקם בעלי אופי פסיכולוגיסטי, "וחסרה היכרות עם המקור הראשי – היטלר עצמו". אהרונסון מוסיף שורה ארוכה של מקורות (עדכניים לאותה עת) שבהם עילם כלל לא עשה שימוש, ובהם עדות אייכמן בשפתו, ומסמכי שלל גרמניים שנחשפו בארכיוני המודיעין האמריקני בשנת 1995. לטענתו, עילם גם איננו מכיר את המקורות הראשוניים הבריטיים והאמריקניים. את הביקורת של עילם על הנהגת היישוב בשנות השואה מכנה פרופ' אהרונסון "צדקנותו של הקנאי", שמטרתה "להכפיש את אותה הנהגה ציונית עצמה כאילו היא ואנשיה המסונוורים נהגו בערבים וביהודים באורח דומה למה שעשו הנאצים ליהודים".
"לסיכום", כתב פרופ' אהרונסון המנוח, "מומלץ להשתמש בפמפלט זה כספר יסוד לתלמידי היסטוריה, כיצד אסור לעשות מחקר". אז למה יעלון החליט להפנות את שוטרי משטרת ישראל דווקא למחקר הזה? כי את יעלון העובדות כבר מזמן לא מעניינות, וגם כבודה של מדינת ישראל וכבודם של חיילי צה"ל כבל לא מאוד חשוב לו, כשעל כף המאזניים השנייה מונחת שנאתו לנתניהו. הוא וחבריו יעשו הכל, כולל מתן גב ל"אנלוגיה משוקצת", כהגדרתו של פרופ' אהרונסון המנוח, בין המשטר הנאצי ובין כמה אירועים שוליים שאירעו כאן, כדי להעמיק את הדה לגיטימציה לנתניהו. העובדה שאיש במחנה של יעלון לא יצא נגדו מעידה על כך שלא מדובר באדם אחד שירד מהפסים אלא במחנה שלם, שבמלחמתו נגד נתניהו איבד סופית את הקשר עם המציאות ועם עולם ערכים שפוי ונורמלי.
