את פרופ' רות גביזון, שהלכה לעולמה בשבת שעברה, הכרתי בנסיבות אישיות יותר מאשר מקצועיות, בזכות הידידות הקרובה בינה ובין אשתי המנוחה במבי. שתי הנשים החזקות והדעתניות האלה מצאו שפה משותפת ממש מן הפגישה הראשונה ביניהן, בעיקר כי שתיהן התאפיינו בתכונה הנדירה שבמבי כינתה "קנאות של מתונים": הנחישות של מתונים להילחם על דרך המלך שלהם בקנאות רבה לא פחות מזו של אנשי הקצוות. וכך זכינו לארח את רותי לארוחות ליל שבת, שבהן תפסה מהר מאוד את מרכז הבמה: בידע הרחב שלה, ביכולת הביטוי המרשימה שאיננה מוותרת על אף ניואנס של הסוגיה ובכל זאת מצליחה להישאר בהירה. במיוחד בלטו אהבתה ודאגתה האינסופיות לבנה היחיד, דורון.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
היהודים באים – לנחל האסי: הנושאים שהסעירו באמת את הטוויטר
אגדה שהייתה באמת: כשאיש השלום החל לחרחר מלחמה
הגול העצמי של המתנחלים: כך מתה הריבונות
כן, ודאי שהייתה לה אג'נדה, כפי שטען נגדה אהרן ברק בבואו לנמק את דחיית מועמדותה לבית המשפט העליון. אבל איזו אג'נדה מפוארת: כזו שהמילים "איזון" ו"מידתיות" לא היו בה מס שפתיים המכסה על שאיפה לעצב את החברה הישראלית ברוח ליברלית קיצונית; כזו שחתרה באמת לאזן בדייקנות קיצונית בין "יהודית" ל"דמוקרטית", ולהעניק לרכיב היהודי במאזניים הללו גם משמעות עצמית, ולא, כפי שגרס ברק, לתת מקום רק לערכי היהדות המבטאים בעצמם את ערכי הדמוקרטיה. היא ביטאה את המחויבות המגוונת הזו באמנה שחיברה עם הרב יעקב מדן, שאינה רק המסמך החשוב ביותר שנכתב בישראל על יחסי דת ודמוקרטיה אלא גם מופת עקרוני של חיבור בין דעתנות לסובלנות: קשב עמוק לעמדות הזולת, בלי לוותר על עמדת המוצא שלך.
הווטו שהטיל ברק על מינויה של גביזון לשופטת בית המשפט העליון היה מעליב, ואני מדבר לא על עלבונה שלה אלא על עלבוני, ועלבונם של רבים אחרים. משום שהיה ברור שאין בין המשפטנים בדורנו, אולי גם בין כלל האינטלקטואלים ואנשי הציבור, אדם מעמיק ממנה בהבנת הסוגיות העומדות על הפרק ובניתוחן. ברק אמנם הבהיר שאין כוונתו התנגדות לאג'נדה באשר היא – מי כמותו היה ועודנו בעל אג'נדה – אלא לאג'נדה ש"אינה מתאימה לבית המשפט העליון", ובעיקר לתפיסתו את מערכת היחסים בין הרשויות. בכך חשף ברק את הנימוק האמיתי, הפחדני, להתנגדותו לגביזון. הוא הבין היטב שאם תיכנס לבית המשפט היא לא תהיה בין מי שיתבטלו בפני כישוריו האינטלקטואליים, אלא תציב לו אופוזיציה ואולי אף תצליח להכריע את תפיסתו. כמו נתניהו בפוליטיקה, גם ברק לא רצה את מה שטוב למערכת המשפט, אלא את מה שטוב לתפיסתו שלו.
בשביל גביזון, הווטו של ברק היה אולי דווקא ברכה. היא התפנתה למפעלים ציבוריים שכשופטת לא היה בידה לעסוק בהם. אבל אי מינויה בישר אסון למערכת המשפט. לא היה צעד שסימל יותר מן הצעד הזה את הליברליזם הדורסני, האנטי־ליברלי, של ברק ושל האליטה המשפטית בפרט, והאליטה הליברלית בכלל. ולא היה דבר הרסני יותר למעמדה של מערכת המשפט בישראל מן הליברליזם הדורסני שברק היה סמלו.
גביזון שילמה מחיר יקר על עמדותיה לא רק בווטו ההוא. רוב המילייה השמאלי־ליברלי שלה, ובכללו האגודה לזכויות האזרח שהיא ייסדה, החל להתייחס אליה כמי שבגדה, סטתה מן הדרך; זאת בניגוד לרוב מחנה הימין, שכיבד אותה עד כדי הערצה, אף שידע היטב שעמדותיה לא תאמו בדיוק את עמדות מייסדי גוש אמונים.
בשנותיה האחרונות פרחה רותי דווקא בפייסבוק. היא ניהלה שם דיונים פתוחים ומרתקים במגוון סוגיות שעל הפרק. החשבון שלה בוודאי זכה לפחות לייקים מ"הצל" או של יאיר נתניהו, אבל היא הפכה למנטורית של צעירים רבים שדווקא ביקשו דיון מעמיק, כזה שלא נבהל ממאמרים ארוכים ומדיון פתלתל בהיבטיה השונים של סוגיה. לא היית חייב להסכים עם השורה התחתונה שלה כדי להעריך את אופי הדיון.
וכל זה לא נאמר רק כדי לספוד לרותי, אלא בעיקר כדי ללמוד ממנה. החברה הישראלית בכלל, ומערכת המשפט בפרט, זקוקים לדרכה כאוויר לנשימה: להכיר בגרעין האמת שיש בכל מגוון הדעות, ולחתור לאיזון אמיתי ומדוקדק ביניהן. קנאותם של המתונים היא האמצעי היחיד שיוכל להשיב את החברה הישראלית לדרך המלך.
