בדף הבית ב־7.8.2020 קיים ארנון סגל דיון סביב מאמרו של פרופ' אייל בן־אליהו ("להקים בנין חדש", קתדרא 128). במאמר המקורי טען בן־אליהו שמשנת 1920 שינה הרב קוק זצ"ל את תפיסתו בקשר לרעיון הקמת המקדש ועבר מיחס אוהד לבניין המקדש טרם ביאת המשיח ל"יחס סביל", ובנוסף שלל באופן מוחלט עליה לכל שטח ההר.
את דבריו סמך בן־אליהו על תשובת הרב קוק בספרו משפט כהן (תשובה צ"ו – "קדושת מקום מקדשנו בזמן הזה") ועל כרזה שבה קרא הרב קוק להישמר לא לעלות "למקום המקדש והר הבית". לדעתו, בכל מקום שכתב הרב קוק "מקום המקדש" הכוונה לכל שטח הר הבית, שהרי "ההבחנה בין הר הבית למקום המקדש לא עלתה כלל בדיונים ההלכתיים לפני מלחמת ששת הימים, וכשהרב קוק אסר כניסה למקום המקדש הוא למעשה אסר כליל את העליה להר הבית.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
"בשבילי הר הבית אינו דמיון, זו הר שבו חשים את ההיסטוריה היהודית"
באישור בג"ץ: צעד נוסף להסדרת היישוב עדי עד
השר אוחנה למשטרה: לא מקובלים עלי כתבי אישום על "קריאת שמע" בהר הבית
אצביע על כמה טעויות מהותיות במאמרו של בן־אליהו, המשקפות אי הבנה של תוכן דברי הרב קוק וההקשרים ההיסטוריים והגיאופוליטיים שהדברים נאמרו בהם.
א. תשובה צ"ו היא תגובה נחרצת למאמרו המקיף של הרב חיים הירשנזון זצ"ל בשו"ת "מלכי בקודש" חלק א'. לדעת הרב הירשנזון יש לפסוק כראב"ד שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, וכן שאין איסור כרת בכניסה למקום המקדש בזמן הזה אף לשיטת הרמב"ם. על כן קרא להקים מקדש לשירת הלויים, ללא הקרבת קרבנות, במקום שבית המקדש עמד בו בעבר, גם בעודנו טמאי מת נטולי הזאת אפר פרה אדומה.
לדברים הגיב הרב קוק בחריפות ובאריכות מרובה ובירר את יסודות מחלוקת הרמב"ם והראב"ד מהמקראות, מהמדרשים ומסוגיות התלמוד, וטען שלא זו בלבד שכניסה במזיד בזמן הזה למקום המקדש כרוכה באיסור כרת לדעת הרמב"ם, אלא שאף לראב"ד יש איסור תורה בדבר ולכל הפחות איסור דרבנן. המעמיק בתשובה צ"ו ייווכח שאין דבריו סותרים או "נוקטים עמדה סבילה" ביחס לתשובה צ"ד שבה הביע התלהבות מהקרבת קרבנות ומבניית המקדש בזמן הזה.
בתשובה צ"ד כתב הרב שאין הוא מבין כיצד תיתכן בניית מקדש ללא הקרבת קורבנות, שהרי זו יכולה להתבצע גם כיום מכיוון ש"טומאה הותרה בציבור", ו"אם נגיע למידה זו, לבנות בית המקדש, הלא נוכל גם כן לעשות פרה, כשנמצא פרה אדומה כשרה וניטהר מטומאת מת". ואילו תשובה צ"ו ממשיכה בעקביות רבה את הרעיון שהובע בתשובה צ"ד, של שלילת הקמת מקדש המיועד לשירה בלבד, ושלילת מקדש שהכניסה אליו תהיה ללא טהרה מטומאת מת.
ב. ברור מעל לכל ספק למעיין בתשובה צ"ו, שדברי הרב קוק מתייחסים אך ורק לשטח שמהחיל ופנימה ולא לכניסה לתחומי הר הבית שאינם בשטח העזרה (מחנה לוויה), ובוודאי שאין בה התייחסות לעולים למחנה לוויה לאחר טבילה כדין.
משמעות המילים "מקום המקדש" עבור הרב קוק התבררה באופן חד־משמעי בשנת 2017 לאחר חשיפת מכתבו לרב שמואל דוד ליווי, שבו הוא מסביר את גישתו להצעת הרב הירשנזון ואומר שנמנע מלהביע ברבים את גישתו האוהדת לבניין המקדש מסיבות פוליטיות־ביטחוניות, שהרי אין לצפות מרבה הראשי של פלשתינה (א"י) בעיצומן של פרעות הערבים להביע דעה המעודדת יהודים להתפלל בהר או לחתור להקים מקדש במקום.
ג. קביעת פרופ' בן־אליהו שההבחנה בין הר הבית למקום המקדש לא עלתה בדיונים ההלכתיים בימי הרב קוק עד למלחמת ששת הימים, אינה נכונה כלל, שהרי הרב מציין מפורשות בתשובה צ"ו עצמה שלגבי חיוב חטאת של טומאת מקדש יודעים בני הארץ בזמן הזה במדויק היכן מקום המקדש וגבולותיו. הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, בן דורו של הרב קוק, מיפה את האזורים המותרים והאסורים בכניסה עד למידה שהשיגה ידו, הפריד במפורש בין הביטוי "מקום המקדש" ל"הר הבית" והעניק לכל אחד את משמעותו ההלכתית.
הרב טיקוצ'ינסקי שנפטר בשנת תשט"ו היה מגדולי פוסקי ההלכה בזמנו ונושא המקדש והר הבית היה לו מפעל חיים. בספרו כתב: "ואילו לעתיד כשיעזור ה׳ ונוכל לגשת לבניין מזבח, עוד טרם בא משיח צדקנו, נוכל למצוא מקום המזבח על ידי בדיקה מתחת להר הבית על ידי בחינת מקום האטוּם". עוד כתב "שאפשר לדבר רק על בניין בתי תפילה בהר הבית, היינו מן חומת הר הבית ולפנים עד החיל… ולכשיהיה לנו הרשות והיכולת לבנות בית תפילה אשר כזה בהר הבית בטרם היפעת בן־דוד – יש לנו מקום נרחב לבנייני תפילה".
אין ספק שהרב קוק לא העלה בדעתו לחלוק על הרב טיקוצ'ינסקי, שהיה נתון בעומק הסוגיה בעניין הזה. אמנם בסוף תשובה צ"ו ייחל הרב קוק לביאת משיח צדקנו ש"יבנה כמו רמים מקדשו", אך יחד עם זאת סבר שעלינו לעשות מאמצים לחדש את הקרבת הקרבנות ובניית הבית בעת שיתאפשר הדבר.
ד. בתקופת השלטון המוסלמי נאסרה על היהודים הגישה להר הבית ואפילו צפייה אל תוכו ממרחק נאסרה באיסור חמור. משנת 1856 ואילך התיר השלטון העות'מאני כניסה להר הבית לבני דתות לא מוסלמיות אולם אסר עליהם קיום תפילה במקום ("על מצבו של הסטטוס־קוו בהר הבית", דו"ח קבוצת המשבר הבינלאומית מס' 159, 2015, עמ' 4). היהודים לא הופרעו מתקנה זו, שהרי בני היישוב הישן לא עלו כלל להר, ויהודים שאינם שומרי תורה ומצוות לא נכנסו למקום לצורך תפילה אלא ראו בו אטרקציה תיירותית גרידא.
מ־1929 ועד לתום המנדט נאסרה הכניסה להר ליהודים כליל. מכאן ברור שכרזתו של הרב קוק משנות השלושים המוקדמות הזועקת "הישמרו נא מהאיסור החמור של הכניסה למקום המקדש והר הבית" מיועדת אך ורק למשלחות ציוניות (ראו תשובה תתעח באגרות ראי"ה) או לתיירים שאינם דתיים, ולא לשומרי תורה ומצוות. ודאי וודאי שאין הכרוז מתייחס לעלייה במסלול הלכתי לאחר טבילה כדין, דבר שלא היה אז בנמצא.
אם כן, הטענות במאמרו של בן־אליהו ל"מהפך תפיסתי בגישתו של הרב קוק" בניגוד לעובדות החותכות יוצרות מצג שווא כפול ומכופל, שחוטא בהצגתו את הרב קוק כאילו שינה את דעתו ההלכתית בעקבות לחצים ותמורות פוליטיות, ושנית – מחטיא את הרבים באמירה חסרת בסיס כאילו הרב קוק אוסר כניסה לאחר טבילה כדין למקומות המותרים בהר הבית.
בשנים האחרונות נשמעים קולות רבניים חרדיים וכאילו־חרדיים שאוסרים כליל עליה להר ואף מקדשים מלחמה באופן בוטה על הרבנים המחייבים ומעודדים עליה בקדושה ובטהרה. חלק מהקולות מרחיקים אף הם עדותם אל תשובה צ"ו במשפט כהן ואל פשקווילים שנתלשו מהקשרם הענייני וההיסטורי. ערב יום השנה ה־85 לפטירת הרב קוק הגיע הזמן לגול את חרפתו, להעמיד דברים על דיוקם ועל יושרם ולמנוע משחית ומגפה מעלינו ומעל כל בית ישראל.
