בימים אלה מדינת ישראל מתמודדת עם אחת התקופות המאתגרות בתולדותיה. משבר פוליטי חסר תקדים, יחד עם משבר בריאותי וכלכלי. השילוב הוא קטלני, מסכות, הפגנות ובחירות, ריחוק חברתי ושסע חברתי. אין ספק, כל אלו יחד הם די והותר עבור מדינתנו המדממת. אז למה בתקופה כל כך מסוכסכת נחל פסטורלי ופריפריאלי אי שם בעמק בית שאן מעסיק אותנו כל כך וגורם לריב ומדון?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחקר חדש: חולי סרטן מבוגרים מופלים לרעה בטיפול ובמחקר
– האונס באילת: כשהמיניות היא עניין קליל
– פומפאו: מחויבים גם להגנה של האמירויות מול איראן
את השאלה הזו שאל לאחרונה מעל דפי עיתון זה הפובליציסט והעורך חגי סגל. וכמוהו חושבים כותבים נוספים המזוהים עם המחנה הלאומי. עבורם, השסע שבין עיירות הפיתוח לקיבוצים רדום, לא משהו שמעסיק אותנו יותר מדי ובטח שלא צריך להיכנס אליו עכשיו. חלק מהגישה הרווחת שעיקרה, "זה כואב, זה לא צודק, אבל זה לא מפריע יותר מדי אז בוא ונטאטא מתחת לשטיח."
כדי להבין את יסודות המאבק על האסי צריך לחזור להתחלה, לשנים הראשונות של המדינה. הקיבוצים היו אז חוד החנית של המדינה העברית. קבוצות סוציאליסטיות אשר הורכבו ברובם מיהודים יוצאי אירופה שבזו ליהודי הגלותי, הם בחרו בציונות כי הם קצו בשפתו הזרה והתנהגותו הכנועה ועל כן ביקשו ליצור דמות אחרת, הצבר הישראלי. רבים מהם היו משכילים וחילונים, אידיאליסטים שחלמו ושיזמו. חלקם הקימו את יישוביהם לפני קום המדינה ונאבקו על חייהם מול שכנים ערבים שונאים. בידיהם ועמל כפם הם עיצבו את גבולות מדינת ישראל העתידית. אחרים, שהקימו את משקיהם לאחר קום המדינה, היו בוגרי מלחמת הקוממיות, דור יפי הבלורית והתואר שניצח את המלחמה ואיבד רבים כל כך מחבריו במשלטים ובדרכים. ללא ספק, תרומתם למדינה ולעם לא תסולא בפז.
לעומתם, האנשים שהגיעו להתגורר במעברות ובעיירות הפיתוח היו שונים. עמך. רובם ספרדים. אמנם ציונים ברמ"ח איבריהם אך ברובם היו פאסיביים ולא יוזמים. עממיים, מסורתיים, לא ראו ביהודי הגלותי טעות אבולוציונית אלא דמות שיש לכבד ולהמשיך בדרכה. הם עלו ארצה אך לא בהתרסה כלפי עברם, הציונות שלהם הלכה יד ביד עם הדת ובטח שעם דור ההורים והסבים. הם לא התנסו במלחמת העצמאות ולא בפרעות שלפני כן, הם לא סימנו איקס על הנשק ולא יכלו לזקוף לזכותם הישגים בולטים. אנשים פשוטים.
כששני העולמות הללו התנגשו בפריפריה הישראלית בשנות החמישים, באזורים העניים במדינה ענייה, היה ברור שסכסוך נולד. לכך יש להוסיף את השיטה, הקיבוצים והמושבים זכו בקרקעות רבות ואילו העולים החדשים השתכנו במעברות מתוחמות וקטנות ובהרבה מאוד מקרים הועסקו על ידי הקיבוצים. בזמן שתושבי המעברות ניהלו מאבק הישרדות יומיומי תושבי המשקים התפתחו, התקדמו ולפעמים גם ניכסו לעצמם משאבי טבע בסביבתם.
עשורים לאחר מכן, ואפשר לומר שהתקדמנו. הפערים כיום קטנים יותר. המעברות הפכו לעיירות שהפכו לערים משגשגות. תנופת הבנייה בפריפריה ניכרת לעיני כל וברוך ה' יש הרבה סיבות להיות אופטימיים. אך עדיין, אי אפשר להגיד שסיימו את הסיפור הזה. המועצות האזוריות נהנות ממשאבים רבים יותר מהערים והעיירות הסמוכות להם בפריפריה. זה יכול להתבטא בהשתלטות על משאבי הטבע כמו נחל האסי (ואחיו השקט נחל הדן) או במרכזי המסחר והתעשייה שהוקמו בשטח המועצות האזורית ששטחם רחב ותושביהם מועטים. עבור רשויות מקומיות ואזוריות, מרכזים כאלו הם ההכנסה הטובה ביותר, הארנונה גבוהה, ההוצאה נמוכה, ומהיתרה ייהנו התושבים כשאותה הכנסה תושקע בהם מחדש. ההשקעה יכולה להתבטא בנושאים כמו חינוך, רווחה, בריאות, תרבות ועוד. וכך רבותיי, משמרים את הפער.
ההשקעה השנתית לפי תושב בקרית שמונה קטנה בכ-4,000 שקלים מההשקעה בתושב במועצה אזורית גליל עליון השכנה, גם בין בית שמש למטה יהודה המקיפה אותה הפער גודל, ועומד על כ-3,000 שקלים בממוצע לתושב.
לכן, עבורי ועבור רבים, פרשת נחל האסי היא הרבה יותר מהחובה של תושבי הקיבוץ לקיים את חוק המים. הבעיה אינה נקודתית בין קיבוץ ניר דוד ובית שאן, זו בעיה רחבה שמקורה בימים הראשונים של המדינה אבל היא נוכחת בישראל גם היום. הפער יכול לבוא לידי ביטוי ברצון של תושב עיר פריפריאלית להשתכשך במי נחל או ים המנוכסים על ידי ישובים פרטיים, בפערים גדולים בהשקעת כספי ציבור בתושבים המתגוררים בישובים שכנים או בעוולה הימי-ביינמית של בנים ממשיכים או חוזרים במסגרת קיימת העדפה למגורים מוזלים עבור מי שזכה להיוולד להורים מושבניקים או קיבוצניקים.
בימיה הראשונים של המדינה היו כאן מעמדות. כשמפא"י שלטה היה לה חשוב להנציח את השיטה הזאת. את ההבדל בין מעמד הפועלים למעמדות האחרים. לימים אותה מפלגה איבדה את השלטון בדיוק בגלל זה, היא יצרה כאן "ברית דפוקים" של אנשי חירות, ליברלים ובני עיירות הפיתוח. אותה ברית הובלה על ידי תנועה עממית, הליכוד, שלהבדיל מקודמתה, לא ניסתה ליצור אליטה חדשה ולא פעלה לקפח קבוצות באוכלוסייה שלא התאימו לתפיסת העולם של מנהיגיה.
ובחזרה להאסי, אולי עבור חגי סגל זו בעיה שולית וניתן לדחות אותה עד אחרי שנפתור את הנושאים החשובים באמת. אבל כשהוא מתבטא כך הוא מפספס את הגל הגדול שהגיע, מאסנו בפריבילגיה ופישלנו כשלא תיקנו זאת קודם.
כשקיבוצניקים מסלקים רוחצים מנחל עליו השתלטו וכשקציני צבא בכירים לשעבר מקבלים בהלם מוחלט את העובדה שהם מקבלים את היחס שכל מפגין אחר היה מקבל, אני מבין שעדיין מסתובבים בינינו אנשים שחושבים שהם שווים יותר מאחרים. שהם זכאים לתנאים טובים יותר וליחס טוב יותר. ועם כל הכבוד להם ולכל הדברים הנפלאים שהם עשו עבור עם ישראל, הם חייבים להבין, שכולם שווים בפני החוק והמדינה.
