מאז הוקמה ממשלת האחדות, בדיוק לפני 100 ימים, אחדות היא הדבר האחרון שקיים בה. כמעט בכל יום מתפרץ משבר חדש, שהפרשנים בכלי התקשורת השונים מלווים אותו בשאלה שהכי מסקרנת את הישראלים אוהבי התחרות: אז מי ניצח? כאילו מדובר באיזו תחרות כדורגל בין שתי מדינות יריבות, ולא בתכנית ריאליטי, הפעם באמת מן החיים עצמם, שהתסריטאים שלה יצאו מדעתם, והמפסידים האמיתיים הם כולנו, האזרחים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רוק אנד חו"ל: עשרת ביצועי הלייב הטובים ביותר
– דעה: הצבא היותר מדי מוסרי בעולם
– סוכן חשאי: הפאנץ' שלא מצליח להתגלות
אבל אתמול, בקרב האקדוחנים שבניגוד לגרי קופר לא נערך 'בצהרי היום' אלא דווקא לקראת חצות הליל, באמת נפל דבר. הפעם זה באמת ברור למדי מי ניצח, ולשם שינוי גם יש לכך חשיבות אמיתית. לראשונה מזה זמן רב, היה ברור שנתניהו, 'הקוסם הכל יכול', ניגף בפני הטירון הפוליטי בני גנץ. למי שעדיין יש ספק בנקודה הזו, הנה המבחן הבסיסי: מה רצה כל אחד מהצדדים להשיג, ומה השיג בפועל. המטרה של גנץ היתה פשוטה: לחזור הביתה בשלום; להמשיך את השותפות הבלתי אפשרית הזו, למען מדינת ישראל המדממת בריאותית וכלכלית, ולמנוע בחירות. ובכך כמובן הצליח. הבחירות נמנעו, לפחות לארבעת החודשים הקרובים.
נתניהו, לעומת זאת, ביקש עולם ומלואו: בעדיפות ראשונה, הוא רצה בחירות, שיביאו סופסוף לממשלת ימין צרה, כזו שאנשיה יסכימו לתת לו את חבילת החוקים שיחלצו אותו מהמשפט: 'חוק צרפתי', שיאפשר לו לבטל לגמרי את ההליך המשפטי כל עוד הוא מכהן בתפקידו (למרות שהחוק הצרפתי המקורי גם קוצב את זמן כהונתו של הנשיא, ונתניהו כבר עבר מזמן את המיכסה), ו'פיסקת התגברות', שתמנע מבג"ץ לבטל את החוק הצרפתי. בעדיפות שנייה, הוא קיווה להשתמש באיום הבחירות, שאנשי גנץ כמובן חוששים מהן מאוד בשל מצבם בסקרים, כדי לסחוט מ'כחול לבן' הסכמה למינוי קרוב של 'שומרי סף' (מפכ"ל, יועץ משפטי לממשלה ופרקליט מדינה) שיהיו כלבבו.
הוא נכשל כשלון חרוץ בשני התרחישים גם יחד: בחירות לא תהיינה, לפחות לא בארבעת החודשים הקרובים, מה שמרחיק גם את החוקים עוקפי המשפט שנתניהו ביקש לארגן לעצמו. ואיום הבחירות גם לא הצליח להרתיע את גנץ ואנשיו. לא רק שהם לא הסכימו לאפשר לנתניהו לבחור את אנשי הקש שלו, אלא שהם גם ממשיכים לעמוד במלוא העוז על שאר הדרישות שלהם, ובראשן תקנון ממשלה שיעגן באופן פורמלי את המבנה הפריטטי שעליו סוכם עוד בהסכם הקואליציוני המקורי; המבנה שדיבר על שותפות שוויונית בין שני הגושים, למרות הפער הברור במספר המנדטים שיש לכל אחד מהם..
הכשלון החמור ביותר של נתניהו הוא עצם העובדה שמזימותיו נחשפו ברבים. בשלוש מערכות הבחירות הקודמות הוא הצליח איכשהו לטעת בציבור את חלוקת האחריות הסימטרית, אם לא ייחוס עיקרה לגנץ: הרי גנץ הוא שפסל אפשרות של כהונת 'נאשם בפלילים' כראש ממשלה, בעוד נתניהו רק הושיט יד לממשלת אחדות. הוא ניסה כמובן להציג גם עכשיו פרשנות דומה: גנץ הוא שמציב תנאים לא סבירים להמשך קיום הממשלה, בעוד הוא, נתניהו, רק רוצה בהמשכה (תמורת ביטול כמה סעיפים מרכזיים מההסכם הקואליציוני, לא צריך להתקטנן).
אבל הסקרים מלמדים שחלקים גדולים בציבור כבר לא קונים את הנרטיב הזה: אחרי שגנץ הסכים, במפגן מרשים של אחריות ממלכתית שמזמן לא נראתה במקומותינו, להפסיד חלק גדול מכוחו הפוליטי כדי להיכנס מתחת לאלונקה, היה ברור שאין לו שום אינטרס בבחירות. האינטרס היחיד בבחירות שייך לזה שמוכן להוליך אותנו מבחירות לבחירות, ולא משנה מה יהיה המחיר, עד שיקבל את התוצאה הרצויה לו.
לאירועים של אתמול יש כאמור גם לקח משמעותי, ברוח האימרה הישנה: אפשר לרמות חלק מהאנשים כל הזמן; אפשר לרמות את כל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן (תוספת אקטואלית: אלא אם כן הם בוחרים להאמין לשקרים, מרוב אהדה לאיש מסוים או למחנה הפוליטי שהוא מייצג). בעברית פשוטה: גם טירון פוליטי כמו גנץ יכול להביס 'קוסם כל יכול' כמו נתניהו אם הוא עומד בשקט על עקרונותיו, ועל קיום ההסכמים שנחתמו איתו, ולא נבהל מספינים או מאיומי בחירות.
את הלקח הזה חשוב שיפנים קודם כל גנץ עצמו בעימותים עתידיים שעוד צפויים לו עם נתניהו. אבל חשוב שיחד איתו, תפנים אותם גם כל המערכת הפוליטית, ובמיוחד אנשי הליכוד והמפלגות החרדיות שכל כך רועדים מכוחו האימתני של נתניהו. כי השאלה המרכזית שעומדת עכשיו לפתחנו היא כמה זמן עוד יאפשרו אנשי המפלגות האלה לנתניהו להמשיך בתעלוליו. ביום שבו תסתיים הקריירה הפוליטית של נתניהו זו גם תהיה השאלה המרכזית שתופנה לכל אחד ואחת מהם: מדוע לא עשיתם סוף לקרקס הזה, המענה את החברה הישראלית כולה, כמה שנים קודם. מי שרוצה להימנע ממשמעותה האכזרית של השאלה הזו, כדאי שיחשוב על שינוי כיוון כבר עכשיו.
