הפגנות התמיכה בנאנסת מאילת הן חשובות ועוצמתיות. מאות אלפי נשים ברחבי הארץ מראות את כוחן ואחדותן כשהן תומכות בנערה בת 16 וחוזרות ואומרות לה את לא לבד. אנחנו מאמינות לך. אלפי מילים נכתבו על ידי נשים וגברים באומץ ובשותפות ברחבי הרשת. מאות איורים ציורים ושאר יצירות שנולדו בשבוע האחרון וכולם כדי לזעוק זעקה מרה יחד עם הנערה כדי שלא יקרה עוד דבר כזה נורא לעולם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רוק אנד חו"ל: עשרת ביצועי הלייב הטובים ביותר
– חוזר ללונדון: נאמנותו של מרגל עומדת למבחן
– המטרה: לחזק את הזהות הפלסטינית של מזרח ירושלים
וכל המעשים האלו הצמיחו תוצאות: בראש ובראשונה אומץ לנערה להעז ולבקש לעמוד בעימות מול פוגעיה, מוסדות חינוך שלקחו על עצמם להתחיל את השנה עם סדרת שיחות סביב פגיעה מינית, שר התיירות שהחל לפעול להענקת תו תקן למלונות שיעמדו בתנאים של מוגנות מתקיפות, הורים שהתיישבו לדבר סוף סוף עם ילדיהם הקטנים והמתבגרים ועוד ועוד. אני תומכת בכל אלו כאישה, כאמא וכאזרחית מדינת ישראל.
אבל יש דבר אחד שמחריד אותי בכל הרעש הזה ואסור לנו לאפשר אותו – והוא החגיגה הצהובה והחולנית של אמצעי תקשורת שמפרסמים תיאורי אונס קשים ונוראים תחת הכותרת "איך זה מרגיש" או "מונולוג כואב".
העובדה שנאנסת מופיעה על דפי העיתון בפניה ובסיפורה האישי היא נכונה וטובה. אין לה מה להתבייש וכולנו צריכים להפנים שהנפגעות לא שונות מכל אחת אחרת. הן השכנה ממול, הגיסה והחברה הכי טובה. הבושה והאשמה והקלון צריכים להיות מרוחים אך ורק על פרצופם של הפוגעים. אבל בתיאורים המפורטים של מה בדיוק קרה לה אין שום תועלת מלבד סיפוק תאוותיהם החולניות אחוז קטן מהקוראים – אלו שקוראים את התיאורים ולא מתחלחלים ויותר גרוע במחשבתם הם עוברים לעשייתם. ואין נורא יותר מלתדלק איש סוטה וחולה ברעיונות חדשים.
בדיוק כמו שנזהרים מלפרט על מקרי התאבדות כי הם גורמים לגל התאבדות, בדיוק כמו שבארה"ב כל פרסום של חולה נפש שיורה בחפים מפשע גורם למקרים נוספים דומים, אנחנו צריכים להיזהר מלהכניס לראש רעיונות לאנשים שעלולים לעשות מעשים דומים. וגם אם אף אחד מהקוראים לא יהיה חולה מספיק לעשות מעשה בעקבות זה אבל עדיין יהפוך את הסיטואציה לפנטזיה מעוותת בראשו, יצא שכרנו בהפסדנו ולא נצליח למגר את "תרבות האונס" מהחברה שלנו. אם יש דברים שהשתיקה יפה להם, הרי זה אלו.
ומילה לאמצעי התקשורת – גם בימים כמו שלנו, בהם כסף, פופולריות והצלחה הם תולדה של הקלקלות וכניסות אסור לנו להפוך את הנאנסות לקורבנות של תחרות. פרסום סיפורים אישיים כאלו הוא ניצול של הנאנסות והחפצה של הסבל שעברו. זה נכון שהן מנדבות את הפרטים מרצונן החופשי אבל הן עושות את זה כחלק מתהליך השיקום שלהן או מרצון למנוע סבל דומה מאחרות. בשביל כל אלו מספיק לנו ראיון בלי פרטים "עסיסיים". לתקשורת יש כוח להשפיע על השיח הציבורי וזה הזמן לזכור שאפשר להשתמש בכוח הזה גם לטובה.
