מחקר ענק של מכון פיו שאל יהודים אמריקנים מה זה אומר להיות יהודי. 42 אחוזים השיבו שחוש הומור טוב הוא חלק מהותי מהזהות היהודית שלהם. לשם השוואה, רק אחוז אחד יותר השיבו שלהיות יהודי זה אומר לדאוג למדינת ישראל. לא מעטים השיבו שאוכל יהודי הוא חלק מהותי מזהותם. פעם עיתונאית יהודית־אמריקנית סיפרה לצביקה קליין שהיא שואלת כל מרואיין "שאלה יהודית": איזה בייגל הוא מעדיף. משום מה, בארצות־הברית בייגל נחשב מאכל יהודי; ומשום מה, שאלת האוכל נתפשׂת שם כחלק מהותי מהזהות היהודית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מי ינהיג את קוריאה הצפונית אחרי קים: המדריך המלא
– התוצאה הסופית: התפרקות איטית ובלתי נמנעת עד הבחירות
– "דור אבוד": האזהרה של שירות התעסוקה
מה זה באמת אומר, להיות יהודי? לא מעט אנשים אמרו לי בשנים האחרונות שלהיות יהודי זה קודם כול להיות פלורליסט, כי יהדות היא קודם כול תרבות של מחלוקת. באמת? נניח שעמדו לפנינו שני אנשים: בן ליעקב אבינו שתרבות המחלוקת שלו בינונית, ולצידו גוי מובהק שהוא המוצרט של המחלוקות. את מי מהם היו טוביה החולב מכתריאליבקה ומכלוף התופר מקזבלנקה מזהים כיהודי? האמת היא שאני בכלל לא בטוח שיהודים באמת מצטיינים בניהול סובלני של מחלוקות. הייתי שמח להתווכח על זה, אבל חלק גדול מהאנשים שבימות השגרה מדברים על תרבות מחלוקת סובלנית ומאופקת עסוקים עכשיו מדי בהפגנות מוטרפות משנאה בבלפור.
הטענה על "תרבות המחלוקת" היא עוד דוגמה לניסיון להגדיר אותנו היהודים לא לפי מה שאנחנו, אלא לפי מה שאנחנו עושים. מאותה עמדה באה הטענה שמזהה יהדות עם הומור. אחרי שכתבתי ביקורת על "היהודים באים", כמה מאוהדי הסדרה הדוחה השיבו לי שההומור הוא זה שמגדיר אותנו כיהודים, שהוא שעזר לנו לשרוד כל השנים, שהמסורת שלנו מבוססת על היכולת לצחוק על עצמנו, דברים כאלה. הטענה הזו אינה מאוד משכנעת כסנגוריה לבדיחות הדלוחות על חשבון אבותינו – איזה אדם שאוהב את אמא שלו היה מספר עליה בטלוויזיה בדיחות גסות? – אבל אני רוצה להתמקד בהיבט אחר של הטיעון הזה: בבריחה מההגדרה הפשוטה של זהותנו היהודית.
באמריקה יש המון קומיקאים יהודים, ולכן עושים שם עניין גדול גם מההומור היהודי. ההומור הוודי־אלני הזה הוא הרבה פעמים אסטרטגיית מגננה של ילד כאפות, שצוחק על עצמו לפני שאחרים יצחקו עליו. קשה לומר שמבחינה היסטורית יהודים היו מצחיקים יותר מאשר עמים אחרים. יש בתורה קצת הומור, ובתלמוד נמצא כמה אמוראים עם חוש הומור לא רע. הרב עמיטל היה אומר שלחז"ל יש חוש הומור מצוין, ואפשר לראות זאת באמרה מפורסמת שלהם: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם". אבל קשה לומר שזה המוטיב המרכזי של תורתנו. במערכון מוצלח אחד של אנדרדוס יש יותר בדיחות טובות מאשר בתנ"ך כולו, מכריכה לכריכה, וקשה לומר שהדף היומי הממוצע קורע אותך מצחוק.
אני לא רואה ערך רב בהומור גס ואגרסיבי, שלועג לערכיהם של אנשים אחרים, מה שמכונה בישראל "סאטירה"; אבל אני מעריך הומור עדין, שהוא דרך בריאה להסתכל על העולם. לפני החתונה, יעל ואני הלכנו לדבר עם הרב והרבנית עמיטל, וביקשנו מהם עצה לזוגיות טובה. הרב עמיטל אמר לנו: "חוש הומור". זו הייתה עצה מצוינת. חוש הומור עוזר לך לקבל פרופורציה נכונה על החיים. הוא עוזר לך לקבל פרופורציה נכונה גם על תפקידו של חוש ההומור.
האם הומור הוא תכונה יהודית? נדמה לי שהומור בריא הוא תכונה כלל־אנושית. ב"ספר הבדיחה והחידוד" כינס אלתר דרויאנוב שלושה כרכים של בדיחות יהודיות, והן בסדר גמור, אבל אינני יודע אם דווקא הן עיקר תהילתנו בין עמי תבל. יכול להיות שיש איזה גוון ייחודי בהומור היהודי, אבל קשה לומר שהוא זה שמגדיר אותנו. אפשר להעלות על הדעת שגם בני העם האוזבקי או הסלובני יצליחו במאמץ מסוים לדלות מירכתי מוחם בדיחות דומות למדי ולא פחות מצחיקות, אולי על שני קאדים שעלו לרכבת.
אז מי אנחנו באמת? הרב סולובייצ'יק השיב שאנחנו מוגדרים בעזרת שני מעגלי זהות: אנחנו בני אברהם, יצחק ויעקב ("ברית גורל"), ואנחנו מאמינים בתורת ה' א־לוהינו ("ברית ייעוד"). גם מי שאינו שותף למעגל השני, עדיין שותף למעגל הראשון. לפעמים מי שלא אוהב את שתי ההגדרות מחפש מפלט בהגדרה עצמית מתחומי הפולקלור. האם יהודים באמת היו קופצים לכבשן האש במשך כל כך הרבה דורות בשביל הבדיחות של דרויאנוב, למען הגפילטע פיש או המטבוחה של סבתא, או לכבוד הוויכוחים על בית הכנסת שכף רגלם לא תדרוך בו? כשמנסים להחליף את אמונת אבותינו בזהות מדומיינת של צוות הווי על־דורי, אותי זה כבר לא מצחיק.
