בכניסה למלון הים האדום יושב שומר. הוא בוחן בקפידה את כל מי שנכנס ושואל למעשיו. "באיזה חדר את?" הוא שואל אותי כשאני מביעה רצון להיכנס. כמובן אין לי חדר. רק הגעתי לרחרח, במטרה לבדוק איך מתנהלת זירת פשע לכאורה שנייה אחרי האסון. "אם את לא אורחת במלון אסור להיכנס", הוא מכריז. "מה, בגלל מה שקרה?" אני שואלת. "זו החלטה של המלון", הוא מסביר, ובוחן בעיניים חשדניות את הצעירים שמתגודדים בלובי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האונס באילת: תיאורי הזוועה מיותרים ומזיקים למחאה
– הוויכוח על אומן מוכיח שחסידות ברסלב איבדה את דרכה
– בלי בדיקות: החיסון הסיני לנגיף הקורונה יצא לדרך
רחוב שדרות התמרים באילת, שבו שוכן המלון, נראה כמו אזור צדדי ולא מעניין במיוחד. כמה פיצוציות, סניפים של פיצות והמבורגרים ואווירה נטולת אטרקטיביות. באחד מדוכני המזון המהיר אני מפתחת שיחה עם אחת העובדות. "זה האזור של הצעירים", היא אומרת, "פה הקיוסקים מוכרים גם מתחת לגיל 18. זה לא אזור מומלץ לנופש של משפחות. אני הייתי פה במשמרת בזמן שזה קרה, ומבטיחה לך שלא ראיתי תור של 30 אנשים. זה קרה וזה בוודאות קרה, יש כבר חשודים, אבל אני לא יודעת כמה אנשים היו".
במורד הרחוב התלול משוטטים בני התשחורת, חוגגים את אביב נעוריהם. הם כבר יודעים לשתות בירה. היא לא מגעילה אותם. כשאני הייתי בגילם, הכי רחוק שהגעתי היה יין פטישים בקידוש. חבורה של צעירים חוצה את הכביש. הגדול שבהם אוחז שקית ובתוכה בקבוקים. מאחוריו משתרכים שני בנים ובת אחת. רק אחת. "אני רואה אנשים מזמינים בקבוקים בגודל של ילד", אומרת לי העובדת, "בחיים לא ראיתי דבר כזה. האלכוהול שהולך כאן, מספיק בשביל לעלף בחורה. לא צריך כל כך הרבה ממנו".
בדרך חזרה אני מביטה בחלונות חדרי המלונות הפזורים באזור. חלקם מוארים, חלקם חשוכים. המחשבה על כך שאולי בתוך אחד מהם נמצאת עכשיו הבחורה הזאת שעברה על פניי ברחוב עם שלושת הבחורים לא עוזבת אותי.
מה אם היא איתם שם עכשיו. מה אם הם משקים אותה ואומרים לה "אל דאגה, איתנו לא יקרה לך מה שקרה להיא מהשבוע שעבר". מה אם ברגעים אלו ממש עוד מצלמה נפתחת בחדר מלון מעופש, ועוד חיים מושלכים בדרך אל־חזור. מה אם עוד נערה תחזור מחר הביתה ולא לגמרי תזכור מה קרה לה, אבל הגוף שלה יכאב והנפש תרגיש שרע לה מאוד. אולי בניגוד לנערה מאשקלון היא גם תבחר לא לספר. כי מי צריך את זה, היא תאמר לעצמה. כל הבלגן הציבורי, ואלו שלא מאמינים לך, לעבור אונס שני ושלישי ורביעי. אולי עדיף להדחיק, היא תגיד לעצמה. והסיפור הזה ילך איתה ככה, כל החיים. כשהיא תכעס היא תכעס מהמקום שבו נאנסה, וכשהיא תפחד היא תפחד מהמקום שבו נאנסה.
שמעתי השבוע כל כך הרבה אנשים מוציאים את עצמם מהסטטיסטיקה. מנגנוני ההגנה הזעיקו את עצמם באינסטינקטיביות. "לנו זה לא יקרה כי הילדות שלנו לא מסתובבות ככה לבד עם בחורים. לנו זה לא יקרה כי אין מצב שהילדה שלנו תשתכר ככה. לנו זה לא יקרה כי הדבר הזה שקוראים לו אונס מתרחש רק אצל אנשים מסוימים, במקומות מסוימים שהילדים שלנו בכלל לא נמצאים בהם".
הנה נקודת מוצא חשובה להורות מודעת – תאמינו שהכול יכול לקרות גם לילדים שלכם. תאמינו שהילד שלכם נחשף לפורנו, תדעו שזה אפשרי. תאמינו שיש לו קבוצת ווטסאפ של גסויות שהוא מסתיר מכם. תאמינו שהוא פגש את האלכוהול. תאמינו שהוא כנראה הלך פעם אחת או שתיים למקום שלא הייתם מרשים לו ללכת אליו.
אנחנו רוצים להאמין שאנחנו באמת יודעים מה הולך אצל הילדים שלנו, מה הם עושים ואיפה הם מסתובבים. אבל האמת היא שאנחנו לא יודעים. בדיוק כפי שההורים שלנו לא ידעו מה באמת קורה איתנו כשהיינו בגיל הזה, כי למדנו יפה להסתיר מהם את השטויות שעשינו.
מבין כל הדברים שנאמרו על פרשת האונס המזעזע באילת, ונדמה שהכול נאמר, נראה ששכחנו לעסוק במרכיב מרכזי שחוזר על עצמו. מדברים על החשיפה לפורנו, על תרבות האונס, על קבוצות גברים בטלגרם, על הצורך בחינוך למיניות בריאה מגיל צעיר, אפילו מחקו את הציור של הנערים שמציצים למלתחות בתל־אביב. הכול נכון, ומהותי, וחשוב. אבל אני לא זוכרת מתי בכל הקלחת הזו שמענו מילה על המכנה המשותף המרכזי לפרשיות האלה: החשיפה לאלכוהול. האלכוהול היה באיה נאפה, הוא היה באילת, הוא היה במסיבת הרווקים ההיא במועדון הפוסיקט, שבה מאבטח הרמטכ"ל ארז אפרתי תקף בחורה צעירה.
במאמר של סקוט א. ג'ונסון, שפורסם בכתב העת הבינלאומי לבריאות הנפש ולחוסן אנושי, הוא בוחן את התפקיד שממלא אלכוהול במקרי אונס ופגיעות מיניות, ומביא מחקר שטוען שדווקא אלכוהול, לא סמים, הוא החומר המשמעותי שמשמש את עברייני המין בביצוע הפשעים שלהם. למעשה, רבים מהם לא רק הודו שהשתמשו בו לפני ביצוע העבירה או במהלכה, אלא גם האשימו אותו בהתנהגותם התוקפנית.
גברים שתויים הם בעלי סיכוי גבוה יותר לפרש את הרמזים המיניים של נשים באופן שגוי, וגם נוטים יותר להתעלם מסימני חוסר רצון או התנגדות, טוען ג'ונסון כשהוא מגובה במחקרים. אפילו צריכת אלכוהול מתונה גורמת למבצעי הפשעים להרגיש בטוחים יותר ביחס להחלטה שלהם להשתמש בכוח פיזי. גם על הקורבן האלכוהול משפיע, הוא מסביר. כאשר אישה נמצאת במצב שכרות, פחות סביר שהיא תצליח להתנגד או להימלט ממצב כזה בהצלחה. האלכוהול גם עשוי לפגוע ביכולתה לזהות ניסיונות שליטה או שינויים בגישה ובהתנהגות.
הנוירולוג פרופ' אבינעם רכס פרסם לפני חמש שנים מאמר בעיתון הארץ שבו הסביר כי נשים נמצאות בסיכון מוגבר לאיבוד זיכרון כתוצאה משתייה מופרזת, ואיך מקרים רבים שנחשדים כתוצאה של שימוש בסם אונס למעשה נובעים מהרעלת אלכוהול, המכונה בספרות המדעית "אמנזיה אלכוהולית" – תופעה שפוגעת בעיקר בנשים, בגלל המבנה הפיזי שלהן.
תרבות השתייה מפסיקה להיות תרבות אם אנחנו לא שולטים בה, אם היא מנהלת אותנו ולא אנחנו אותה. אם ילדים מתחת לגיל 18 יכולים בקלות להתארגן על בקבוק בגודל אקסטרה לארג' ואין מי שטורח לאכוף את זה
אנחנו יודעים לעשות את הקישור בין נהיגה בשכרות לתאונות דרכים. למדנו גם ששתייה בתפקיד עלולה לגרום לטעויות שעולות בחיי אדם. אבל איכשהו, אנחנו לא מצליחים לעמוד על הקשר הברור שקיים בין שתייה לתקיפות מיניות. כי מה הנפקא מינה? שאם את לא רוצה להיות חשופה לתקיפה מינית מוטב שלא תשתכרי לעולם? שאם אתה לא רוצה למצוא את עצמך תוקף בחורה עדיף שתדלג על הבירה? קשה לאנשים לדמיין תרבות, ובטח תרבות של מסיבות, ללא אלכוהול.
מה גם שתמיד אפשר לטעון שיש המון מקרי אונס, ובכללם מקרים של אונס במשפחה, שלא מעורב בהם אלכוהול. אבל זה בערך כמו לטעון שיש הרבה תאונות דרכים שבהן הנהג לא שיכור.
איכשהו האלכוהול קיבל פסל חסינות. לא עוסקים בו. הוא מצב נתון, חלק מהחיים. סמים זה מסוכן, לעשן זה לא בריא, אבל "קצת וודקה עוד לא הרגה אף אחד". וכמובן כולנו יכולים "להפסיק מתי שאנחנו רוצים". ובעצם, מה יש לנו לומר לבני הנוער שלנו, שאסור לשתות בזמן שאנחנו מגישים בכל ארוחת שבת מארז בירות לאורחים ופותחים בקבוק מקאלן בקידוש?
כל כך קל היום להשיג אלכוהול. אני זוכרת איך פעם תפס אותי ילד מחוץ לפיצוצייה ירושלמית וביקש ממני לקנות בשבילו בקבוק. כמובן סירבתי, אבל הוא המשיך לעמוד שם ולעצור אנשים, ואין לי ספק שמתישהו הוא מצא את המבוגר הלא־אחראי שהסכים לקנות לו.
אני מסתכלת על התכנים שרצים אצלנו בקהילות ומשהו חסר שם. אני שומעת על אינספור הרצאות לבני נוער בתחום המיניות הבריאה, חשיפה לפורנו וסכנות האינטרנט, אבל אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נתקלתי בהרצאה לבני נוער על הסכנה הפשוטה כל כך שאורבת להם כבר בגיל 13 בגן הציבורי, כשהחבר'ה יתחילו להעביר ביניהם בקבוק. כאילו השלמנו עם זה שמתישהו הם ייחשפו לזה, הרי גם אנחנו שותים פה ושם, ושאין דרך למנוע את העניין.
בתוך כל הדיון הזה עומד גם החשש המוצדק מהפניית הפוקוס לצריכת האלכוהול. מול העובדות המוצקות שקשה להתווכח עליהן (גברים שמשתכרים עשויים להפוך לתוקפניים יותר, נשים שמשתכרות עשויות להפוך לפגיעות יותר) – ניצב הצורך למנוע שיח שמקל בחומרת מעשה התקיפה. איך מדברים על זה בלי ליפול למצב של האשמת הקורבן?
אולי הדבר הנכון הוא לא לדבר על אשמה, אלא על אחריות. מי שאשם באונס הוא תמיד התוקף, נקודה. אבל זה לא אומר שאסור לדבר על דרכי מניעה. זה לא אומר שאסור להגיד שלכולנו יש אחריות על מה שהעיניים שלנו רואות, על מה שהאף שלנו מריח, ועל מה שהפה שלנו טועם. בתוך המרחב הזה יש הרבה פעולות שאפשר לנקוט.
למשל, לנסות לדחות עד כמה שאפשר את גיל החשיפה לאלכוהול. ללמד גם את ילדינו הבוגרים, וגם את עצמנו, שכמו שיש נהג תורן, צריך גם חבר פיכח וחברה פיכחת שיוודאו שחזרנו הביתה בשלום. וישנה גם האחריות החברתית שלא לעמוד מנגד. אני זוכרת שפעם ישבתי עם החבר'ה שלי באיזה פאב. לידנו ישבה בחורה לבדה ושתתה בכמויות. בשלב מסוים היא ביקשה עוד כוסית, ואז שמעתי את הברמן אומר לשותפים שלו: "אתם לא מגישים לה יותר. היא מחוקה והיא לבד כאן, אני לא מרשה לכם". אבל בינינו, כמה ברמנים עושים את זה, בהנחה שמעל ראשם מרחפת הנחיה של הבוס להשקות את הבליינים עד כמה שאפשר?
תרבות השתייה מפסיקה להיות תרבות אם אנחנו לא שולטים בה, אם היא מנהלת אותנו ולא אנחנו אותה. אם ילדים מתחת לגיל 18 יכולים בקלות להתארגן על בקבוק בגודל אקסטרה לארג' ואין מי שטורח לאכוף את זה. באותו לילה שבו הסתובבתי באילת ראיתי ניידת משטרה באזור המלון. זה הזכיר לי את השוטרים שהיו מציבים בתחנות ביום שאחרי פיגוע, כאילו שהפיגוע הבא יתרחש באותו מקום ממש. אז יופי, הגברתם תחושת ביטחון, אבל איפשהו במלון אחר, בפאב אחר, התוקף הבא כבר שותה את כוסית הוויסקי שלו או משקה את הבחורה שלידו.
אנחנו מגיבים לבעיות בדיעבד. יש אלימות בגני הילדים – בואו נשים מצלמות. בואו נצא להפגין. בואו נדפוק להן חזק בדלת כשהן חוזרות למעצר בית. אבל מהו הגורם שיוצר את הבעיה, למה גננות מרביצות לילדים, מה בתפיסה שלהן כלפי המציאות התעוות – בזה אנחנו פחות יודעים לעסוק.
עשרות מחאות, וכל כך מעט טיפולי שורש.
אי אפשר לדבר על מעשי אונס ותקיפות מיניות בלי לדבר על אלכוהול. אי אפשר להתעלם מגורם מרכזי כל כך שמעורב במקרים האלה. אם האלכוהול הוא קטליזטור משמעותי בסיפור של פגיעות מיניות, חייבים לדבר עליו. חייבים למצוא דרך לחנך. אם הצלחנו להחדיר באנשים את ההבנה של נזקי העישון, אפשר גם להחדיר בהם את הבעייתיות והסכנות שטמונות בשתייה מוגזמת. אבל בשביל זה צריך להציב את הבקבוק במרכז ולומר – יש פה בעיה. יש פה תרבות שהפסיקה להיות תרבות, ולגמרי יצאה משליטה.
