פתאום נזכרתי, לא ברור לי למה, שבשבעה של אבא שלי, באלפיים וחמש עשרה, במושב פטיש, היה חדר אחד, ממוזג וקפוא, שהיו בו מלא ירקות. זאת היתה שבעה ענקית כזאת, עם מלא אבלים, ומלא ילדים, ומלא נכדים, ומלא בני דודים, ומלא מבקרים, ומלא תפילות ומלא דרשות ומלא זכרונות מצחיקים, וכולם ישבו במתחם אחד, ענק, וכולם היו צריכים לאכול, ארוחת בוקר, וארוחת צהריים, וארוחת ערב, ופירות ופיצוחים ושתייה קלה, כולם היו צריכים לאכול, אז היו שם כמויות משוגעות של אוכל, וכולם עבדו במטבח כל הזמן, קילפו וחתכו וטיגנו ובישלו אושר חם וכבד, בסירים עצומים, זה היה מטורף, אני זוכר את זה בבהירות, זה היה מטורף.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה באמת מפריע לציונות הדתית
– מי ינהיג את קוריאה הצפונית אחרי קים: המדריך המלא
– הטיפול באונס באילת לא יכול להסתכם בהבאת המעורבים למשפט
והיה שם, בתוך כל הבלאגן, חדר אחד, שבו שמו את כל הירקות, זה היה חדר קטן, עם מזגן חדש, והמזגן פעל כל הזמן, מבוקר ועד ערב, בעוצמה הכי חזקה, ועל טמפרטורה הכי נמוכה, אז החדר היה קפוא, ובגלל שהחדר היה קפוא, המשפחה שלי שמרה שם את כל הירקות והפירות, על הרצפה של החדר, בתוך ארגזים ענקיים, זה היה קטע, ומדי פעם שלחו אותי לשם, להביא אבטיח, או כמה פלפלים אדומים, ובכל פעם שנכנסתי לחדר חייכתי חיוך קטן, תתארו לעצמכם את הדבר הזה, חדר שיש בו רק ירקות, מלא מלא ירקות, פתאום נזכרתי בחדר הזה, אוי איך אני מתגעגע לאבא שלי, אני לא מאמין שהוא מת לי ככה פתאום.
* * *
היתמות שלי אוהבת הפתעות, כמעט תמיד היא באה לי, ככה, לתוך הפרצוף, בבום, משום מקום, בלי הזמנה, אני לא אוהב את זה, אף פעם לא אהבתי את זה, אבל זה ככה, היתמות שלי באה לי פתאום. פעם, בהתחלה, בשנה הראשונה של האבל, זה היה מרסק אותי, היתמות נקשה בי, ומיד נזכרתי באבא שלי, והתגעגעתי עד שכל הגוף כאב. ככה היה פעם, אבל היום אני כבר רגיל לסיוט הרע הזה, פעם בכמה זמן אבא שלי בא לי, פעם בכמה זמן הוא בא, ואז אני נזכר בו, וכשאני נזכר בו אני בוכה רגע, ומתחבק רגע עם מי שנמצא לידי, ומיד נרגע. בדרך כלל זה הילדים שלי, בדרך כלל אני מחבק אותם, גם הם יהיו יתומים יום אחד, ככה זה, ועדיין, כשאני מחבק אותם אני נרגע, כשאני מחבק אותם אני נרגע.
* * *
לפני שבוע בערך פגשתי צלם חכם ורגיש ומצחיק, הוא צילם אותי לכתבה שיצאה לקראת הסרט החדש שלי. נפגשנו ברחוב הסוללים בתל אביב, ליד כתובת גרפיטי קטנה, נ נח נחמ נחמן מאומן, שם הוא צילם אותי, ובין צילום לצילום דיברנו קצת. אני לא זוכר איך הגענו לזה, אבל בשלב מסוים הצלם סיפר לי שאמא שלו נפטרה לפני פחות משנה, רגע לפני הקורונה, וכשהוא סיפר לי את זה פתאום התכווצתי, גם יתמות של אחרים מחניקה אותי, אמרתי לו, וואי אחי אני מצטער, והצלם חייך ואמר, תודה אחי, אבל האמת שאני די בסדר עם המוות שלה, כלומר, זה עצוב מאוד מה שקרה לי, זה אסון שאני יתום, אבל אני מרגיש שאני והמוות בסך הכול מסתדרים. אמא שלי מתה, מה אני יכול לעשות. מה אני יכול לעשות, אין לי אמא, ככה הוא אמר.
ואני התעקשתי ואמרתי, רגע אני לא מבין, זה לא נשמע לי הגיוני שאתה מדבר ככה על היתמות שלך, זה לא הגיוני שאתה מתאר אותה בכזאת פשטות, בכזאת נעימות, בכזאת שלוות לב, זה לא הגיוני, והצלם קיפל את הציוד שלו ואמר, אני לא יודע להסביר את זה, אבל אני בסדר עם זה, באמת, חשבתי שזה יהיה לי קשה, אבל זה לא היה לי קשה כל כך, לא יודע, הקשר ביני ובין אמא שלי, כאילו אפשר גם את המוות שלה, ככה אני מרגיש.
זהו, זה הסיפור, זה מה שקרה, הצלם עלה על האופנוע שלו, ונסע למקום אחר, ואני נשארתי ברחוב הסוללים עם המחשבות שלי. יש בעולם הזה כל כך הרבה הורים, וכולם הולכים למות יום אחד, כולם הולכים להותיר אחריהם שובל מצולק של יתומים. יש בעולם הזה כל כך הרבה הורים, מה התפקיד של ההורים האלה. אולי הם צריכים לגדל ילדים שמסוגלים לשאת מוות, אולי הם צריכים ללמד את הילדים שלהם לחיות עם היעדר.
* * *
רוב ההורים לא כאלה. אמא שלי לא גידלה אותי ככה, כשהיא תמות ייגמרו לי החיים. גם כשאבא שלי מת הרגשתי שכרתו לי את הריאות. אף אחד לא הכין אותי לשום דבר שנוגע בנושא הזה, אף אחד לא דיבר איתי על כלום, אף אחד אף פעם לא התקרב לאזורי החיוג האלה. איזה עולם דפוק ומוזר. אין דבר יותר ודאי ממוות, ובכל זאת, דווקא בו אנחנו לא נוגעים. ואז אני נתקע עם התקפי היתמות האלה, מקרר עם ירקות במושב, פלפל, מלון, אבטיח, רפת, שחמט, אבא, איפה אתה אבא איך הלכת לי פתאום נמאס לי כבר להתגעגע לאיש שנקבר באדמה, איך הוא הלך לי פתאום, כמה עצב יש בחיים.
