שירו: "יש לי יום הולללדת – השמחה קטנה". כן כן, בשבת, 29.8, אני מציינת יום הולדת 41 ב־41 מעלות בצל. כאילו 2020 לא הייתה מספיק איומה, הנה גם היומולדת שלי נופל בשבת. לאושיית רשת שכמותי, זו ממש גזירה שאינני יכולה לעמוד בה. בחודשים האחרונים אני שואלת את עצמי אם נמאס לכם ממני. מדמיינת הפגנה מחוץ לבית שלי בהשתתפות אלפי – טוב לא אלפי, עשרות – קוראים נושאי שלטים: "תוחזר רביטל של פעם", "תצחיקי אותנו כבר", "הגיע הזמן ללכת הביתה" ו"תני לנו את המתכון של העוף".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פילוג האמירויות
– הוויכוח על אומן מוכיח שחסידות ברסלב איבדה את דרכה
– בלי בדיקות: החיסון הסיני לנגיף הקורונה יצא לדרך
כלומר, אתם כבר רגילים שאני מקטרת, על הזוגיות, על הילדים, על המשקל. אבל הקיטורים של חצי השנה האחרונה הם אחרים, כבדים. אני קוראת את הטורים מסביבי ונכנסת לסרטים שוב ושוב. האם הרב נבון התכוון אליי כשאמר שלתרבות ולבידור היום אין ערך מוסף, האם אגמון רומז שזה שהוא מגשים את החלומות שלו אומר שאני נכנסתי לשנת חורף נפשית ללא יוזמה ויצירתיות. מה זה אומר אם רחלי מלק־בודה מתנתקת מההתמכרות לרשתות ומעמיקה את הקשרים המשפחתיים שלה, ואילו אני הוספתי טיקטוק ומעמיקה את החשיפה של הילדים שלי. ומה עם רחלי שלו שיצאה לחופשת לידה, כשאני בדיוק מורידה דמעות על גמילה אחרונה ממוצצים של התינוקת שמתקנת אותי: "אני לא תינוקת, אני כבר בת שלוש".
אבל אני היא אני, ועד שחגי סגל לא יגיד אחרת, או שאורי אורבך ז"ל לא יתגלה לי בחלום ויגיד "האירוע מוצה", אמשיך לכתוב את מה שיוצא ממני. אולי נמאס לכם לשמוע, אבל לי עוד יותר נמאס להרגיש: אני בדיכאון קורונה. אני בבית חצי שנה ואני לא מצליחה, לא מצליחה להפסיק להיות עצובה. אני לא מופיעה, אין לי פגישות עם אנשים שהם לא הילדים שלי, אני מתגעגעת לקטר על הפקקים בדרך לרמת החייל, אני מתגעגעת לשבת לקפה עם אנשים שבגובה שלי ואין להם קלמר. יש לי מצבי רוח והם ממש מושפעים מהכול. מקבינט הקורונה נמסר שיחזירו את מופעי התרבות, אבל רק בחוץ בחום ובעמידה ורק עד שלושה אנשים – לא כולל המופיע, איש ההגברה וזה שמודד את החום. יש ימים טובים יותר ויש ימים ממש ממש קשים. אני מרגישה מיום ליום שאני מאבדת את כושר המנהיגות שלי מול העובדים שלי; פעם זה היה מקום של כיף וצחוקים, היום אני רואה עליהם שהם מגיעים ובודקים איך אני.
אני עולה במשקל ואז עולה במשקל ואז מכריזה על צום ומיד עולה במשקל, ואז מתחילה ניקוי רעלים ואז אני עולה במשקל. ואז אני שונאת את עצמי ואת חוסר כוח הרצון שלי, רוצה רק פחמימות ריקות ואז אוכלת ושוב מעלה במשקל. לרבע שעה אני אומרת לעצמי: תפסיקי להילחם בזה, קבלי את עצמך כמו שאת, ואז אני עונה לעצמי – לא תהפכי להיות "שמנתי־התעייפתי", שזה נשים וגברים מסודרים בחיים, שבשלב מסוים מפסיקים להיאבק ולוקחים סטייליסטית שתתאים להם בגדים ומידות למצבם, ואם אפשר שרשרת מוגזמת שתמשוך את רוב תשומת הלב (אגב, לא תמיד לטובה).
אני מנסה להתעודד מהחיים ומסתכלת על כל הטוב והיש וההישגים, ואז צוללת לחפירה בעמודים של אחרים ואחרות, מתייאשת ומבינה שזהו, אפשר לקפל. נחכה לנחת מהנכדים, ועד אז נראה משהו בנטפליקס.
לפני שנה חגגתי 40 והייתי על גג העולם. אמיתי. בלי קשר לשום דבר ספציפי, הייתי פשוט שמחה, גאה. מחליטה שסוף־סוף הנפש שלי הבינה שאני זה מספיק ממש. בלי להטיל ספק במי חבר שלי, ביכולת האירוח שלי, באיך שאני נראית, בדעות שלי. פשוט לאהוב ולקבל ולשמוח. חלק ממה שתכננתי לתת פה לעולם זה שמחה. זה הערך המוסף של הבידור והתרבות שקיבלתי עליו החלטה. אני אשמח הורים, אני אגרום לזוגות לשמח זה את זו, אני אגרום לאנשים לשמוח עם עצמם. אז לפני סוף הטור השוב־כה־מעיק הזה, אני מקדישה את 41 המילים הבאות לדברים טובים שיש לי ואותם אשנן כל השבת, עד שיגיע מוצ"ש ואוכל לפתוח את הפייסבוק ולראות אם הכינו לי מסיבה או שגם שם 2020 אכזבה:
איש אהוב, ילדים מטריפים, בית שאני אוהבת לחזור אליו, הורים בריאים וחיוניים, הבנתי מה עושים בטלגרם, חברים שלי נשארים חברים שלי למרות שבכל מפגש אני משתלטת על כל השיחה ומדברת רק על עצמי, הילדים שכחו שהבטחתי כלב, אני לא חולת קורונה.
