יש לי רתיעה אינסטינקטיבית מהפגנות סמוך לבתי מגורים. זה לא עניין של ימין או שמאל. אני מתנגד להפגנות מול הבית של חיות ומנדלבליט, כמו גם להפגנות בבלפור ובניר־דוד. גרים שם אנשים, משפחות עם ילדים, סבים וסבתות. לא צריך לפלוש למקום מגוריהם ולקיים שם הפגנות שעלולות לגלוש לאלימות מילולית ופיזית. לכל אחד יש זכות למתחם פרטי משלו, שבו הוא חי את חייו כראות עיניו, פטור מהמחלוקת הציבורית. זה חלק מכללי המשחק הדמוקרטי והליברלי, וחצייה של העיקרון הזה אף פעם לא מבשרת טובות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ההתנשאות של שליין הורידה אותו מהמסך, לא ביבי
– פתרון אפשרי למצוקת הפרנסה של רבנים
– צה"ל במסר לחיזבאללה: בפעם הבאה נתקוף מטרות עומק
קל לי להתייצב לצד המוחים הבית־שאנים בניר־דוד, שדורשים כניסה לנחל האסי הזורם בקיבוץ. מרוב הבחינות וברוב הסוגיות אני מזדהה איתם בלי לחשוב פעמיים. אבל כאן איני יכול, משום שהמחאה הזו מושתתת על הנחות יסוד אידיאולוגיות מזיקות ורעות. הימין מובל פה לאמץ תפיסת עולם שהוא יהיה המפסיד הגדול ממנה. לא רק באסי הוא רוחץ, אלא גם באידיאולוגיה מבית היוצר של השמאל הקיצוני.
השמאל הפוסט־ציוני אוהב במיוחד מאבקים נגד הקיבוצים. ראשית, כי הם ציוניים מדי בשבילו, סוג של אויב מבית. שנית, כי כך אפשר לגייס גם את הימין
חייבים להתחיל בכך שלבית־שאנים יש טענה מוצדקת מאוד על עוול אמיתי: הנחלים שעברו בבית־שאן היו ואינם. אין לבית־שאן, בירת עמק המעיינות, מעיין מפכה משלה לרווחת תושביה. חוסר הצדק הזה הוא ברמה אזורית וארצית. אבל התיקון שלו לא קשור לניר־דוד; מגיע לבית־שאן נחל גם אם לא היה האסי.
אלא שלא על כך המחאה. בליווי עמותות שמאל קיצוני מחרחרות ריב ומדון, דורשים כמה מתושבי בית־שאן להיכנס לנחל שבמרכז הקיבוץ. הרצון הזה מובן, אבל שתי התואנות העיקריות של המחאה גרועות מאוד. הראשונה לגליסטית, "חוק המים", והשנייה אידיאולוגית, "צדק חלוקתי".
טענת חוק המים אולי נכונה משפטית, אבל היא בחזקת נבל ברשות התורה. חוק המים נועד להגנה כללית על משאבי המים, לא למקרה המיוחד של ניר־דוד, נחל חצי מלאכותי בלב יישוב שקם עשרות שנים לפני שנחקק החוק. הלגליזם הרטרואקטיבי הזה מרושע, בדיוק כמו הלגליזם של הרס בתי מתיישבים ביהודה ושומרון בגלל חצי מטר של קרקע במחלוקת.
תואנת "הצדק החלוקתי" מטרידה עוד הרבה יותר. השמאל מנופף ב"צדק" כמו בגזר, אבל מדובר בתרמית. הצדק שהשמאל מדבר עליו הוא אנטי־דמוקרטי. הוא בא ליישם שני עקרונות שהשמאל נשען עליהם: מחיקה של הסדרי העבר שמטרתה לתכנן מחדש את הקיים, והעברה של כל עקרונות התכנון־מחדש לזירה המשפטית, על בסיס תיאוריות של "צדק" שיחליפו את ההסדרים הפוליטיים.
מדוע זה מסוכן? מפני שההתיישבות בישראל התבססה על עיקרון אחד: ציונות. לא "צדק חלוקתי" ולא מוסר אוניברסלי. הצרכים הלאומיים קבעו. כדי לממש את היעדים ההתיישבותיים הללו ערכה הממשלה הסכמים ופשרות והקצתה משאבים. רבים מהמקומות האלה יושבו בתלאות ובקשיים גדולים, אך ברבות השנים חלקם הפכו לאטרקטיביים. ואז בא השמאל ואומר: למה להם מגיע ולאחרים לא? צריך לפתוח הכול מחדש.
אם העקרונות הללו מתקבלים, כל ההסדרים שמדינת ישראל קיבלה הופכים להפקר, ומבחינה ציונית המשמעות היא אסון לאומי. הנה, הקרן החדשה לישראל לא משאירה מקום לספק בעניין. השבוע היא צייצה: "המאבק על נחל האסי החזיר אל סדר היום את רעיון הצדק החלוקתי שאנו מקדמים מיום הקמתה של הקרן".
הציוץ הזה לווה בסרטון עם פרופ' אלכסנדר קדר, שמסביר שלא מדובר רק בניר־דוד והאסי, אלא ב"שטחי שיפוט באופן כללי" וב"שאלות הרבה יותר גדולות: איך מחלקים את משאבי הטבע במדינה". קדר הוסיף שמדובר ב"סכסוך אתנו־מעמדי", ו"מי שחסר בשיח הזה בינתיים הוא כמובן הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל, שהאסי ובית־שאן קודם היו שלהם".
מדובר באג'נדה של שמאל קיצוני טיפוסי. "מה שחסר זה תפיסת עולם כוללת שמדברת על צדק לכולם", טוען קדר. "צריך לקחת את זה קדימה לסוג של חשיבה מחודשת על החברה הישראלית". אכן, על זה אפשר להסכים: המאבק הזה איננו רק על האסי. אם תפיסת ההנדסה החברתית הפוסט־ציונית הזו תנצח, זו תהיה התחלת הסוף של מדינת ישראל הציונית.
כבר לא רק פריפריה
באופן כללי, השמאל הקיצוני נבנה מפילוג, שיסוי וסכסוך בין קהילות וקבוצות באוכלוסייה. המודוס אופרנדי שלו הוא ליצור בעיה חברתית, ואז להציג את עצמו כפתרון. במקרה הישראלי, השמאל הפוסט־ציוני אוהב במיוחד מאבקים נגד הקיבוצים. ראשית, כי הקיבוצים ציוניים מדי בשבילו, סוג של אויב מבית. שנית, כי הימין סוחב מטענים מוצדקים נגד התנועה הקיבוצית, ולכן אפשר לגייס אותו למאבק שנצבע בצבעים לא פוליטיים.
אבל צריך לומר ביושר, המטענים שהימין נושא הולכים ומאבדים מתוקפם. המציאות הישראלית הולכת ומנטרלת אותם. אנחנו מזמן לא בשנות השבעים. המעמד הסוציו־אקונומי של קיבוצים רבים, כולל בעמק בית־שאן, נמוך משל רבים מתושבי ה"פריפריה". בכלל, המושג פריפריה הולך ומאבד מתוקפו. זה שנים שלא מדובר בשיכוני דלות שכוחי־אל שהממסד המפא"יניקי מזניח לטובת מקורביו. הארץ היום מחוברת כולה, ורוב "עיירות הפיתוח" לשעבר מצמיחות שכונות נאות מאוד ואפשרויות לפרנסה טובה.
גם "הסכסוך האתנו־מעמדי", מושג שמשלב מרקסיזם עם פוליטיקת זהויות פוסט־מודרנית, הוא אנכרוניזם. החברה הישראלית הולכת ומבטלת את הבדלי ה"מעמד" והמוצא. אין ספק שהייתה אפליה בישראל, אבל הדור הצעיר כבר מזמן לא שם. גם בית־שאן, כדוגמה רלוונטית, מתפתחת. יש לה אטרקציות משלה, שכונות נאות (שלא לומר יוקרתיות) והרבה במה להתגאות.
עמק המעיינות היום הרבה יותר מחובר מבעבר. מסתכלים בו קדימה והמגמות חיוביות. זה בדיוק מה שמטריד את השמאל הקיצוני, שבמקום לשפר את יחסי השכנות בעמק בא להעכיר את האווירה ולפרום את מרקם החיים.
נשוב לאסי. תושבי ניר־דוד לא רוצים לפתוח את שעריהם לכל דכפין, לא מסיבות "אתנו־מעמדיות", אלא משום שהם גרים שם על גדות הנחל. זאת החצר שלהם, ביישוב שהוקם עוד לפני המדינה. הימין, בניגוד לשמאל, צריך להכיר לא רק בהסדרי העבר, אלא גם במגוון של אורחות חיים ובזכות לפרטיות, כן, גם של הקיבוצים.
לכן אל תהיה עיננו צרה. להפך. להצלחה צריך להשיב בהצלחה – לספק במהרה לתושבי בית־שאן נחלים צלולים משלהם, לרווחת עמק המעיינות, וכדי שהשמאל הקיצוני לא יוכל יותר להסית אותנו ציוני נגד רעהו, ולערער את הבסיס האמיתי שמאחד אותנו. 
