אנחת רווחה נשמעה במסדרונות הכנסת ביום שני: פשרת האוזר התקבלה והבחירות נמנעו. פעמיים בשנה וחצי האחרונות שפשפנו את עינינו בתדהמה על פיזור הכנסת, לא האמנו איך נבחרי הציבור עושים את זה לעצמם ולעצמנו. אין מצב שזה קורה, מלמלנו לעצמנו, והנה זה קרה. הפעם השלישית נמנעה השבוע. אולי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מי יקבל את החיסכון שלכם? כדאי שאתם תקבעו
– פילוג האמירויות
– בסיכום עם דרעי: חוק השבות יקודם בתמיכת הקואליציה
בלב הפשרה עמדה סוגיית התקציב וסוגיית מינויי הבכירים. שני המשברים האלה הוקפאו בפועל לכארבעה חודשים. תקציב המדינה, שעליו התווכחו בלהט אם יהיה חד־שנתי או דו־שנתי הפך לתקציב חד־שנתי הלכה למעשה. מינוי המפכ"ל ופרקליט המדינה – נדחו בפועל גם הם (כחול לבן והליכוד אמורים למנות ועדה למינוי בכירים במשך 120 הימים הללו).
עכשיו תסלחו לי אם אסיר את החיוך המזויף מהפנים, כי מדובר בפייק־פשרה. פשרת האוזר לא באמת פישרה על משהו, בטח לא פתרה כלום, היא דחתה את הקץ עוד טיפה, אבל גם לדחיית הקץ יש מחיר. המחיר הוא עוד 120 יום של ממשלת אחדות כושלת שעסוקה בעצמה במקום באזרחים, וגרוע מכך – עוד ארבעת חודשי קמפיין בחירות הלכה למעשה. במשך ארבעת החודשים הקרובים נזכה לעוד מריבות, עוד כלכלת בחירות, עוד הדלפות ולכלוכים הדדיים, עוד הצבעות דווקאיות, עוד שיתוק לאומי. ובעוד ארבעה חודשים נעמוד כולנו שוב מול כותרות אדומות שהנה יש משבר קואליציוני ואוטוטו בחירות.
אזרחי ישראל זקוקים לממשלה מתפקדת ויציבה, לא לפלסטר. הם זקוקים לממשלה שתטפל בקורונה בצורה אחראית והגיונית, ולא בכיפופי ידיים. הטיפול בקורונה מתנהל ללא מדיניות וגם ללא היגיון. דבר לא זז. במקום לטפל באזורים האדומים באופן נקודתי ואפשרי, מאיימים על כולנו בסגר כולל. במקום להניח מתווה הגיוני ואחראי לחגים הבאים עלינו לטובה ולימים הנוראים, עסוקים לעייפה בטיסות לאומן. במקום להניח מתווה הוגן והגון להתקהלות באזורים פתוחים, מתירים את ההפגנות ההמוניות והצפופות בבלפור אבל מגבילים משום מה אירועים דומים כמו אירועי תרבות ותפילות באוויר הפתוח. במקום לתת גיבוי לרוני גמזו, שלקח על כתפיו את הטיפול בקורונה, עסוקים בלתקוף אותו ולאיים עליו. מפחדים ממשבר קואליציוני, מפחדים זה מזה, מפחדים מבג"ץ. שוחקים עוד קצת את האמון הציבורי במי שאמון לקבוע כללי מסגרת למיגור המגפה.
אולי דווקא בממשלה צרה תצליחו להוביל טיפול ראוי בקורונה? אולי דווקא בממשלה כזו תצליחו למנות מפכ"ל ופרקליט מדינה ראויים וענייניים, בלי כיפוף ידיים?
אזרחי ישראל זקוקים גם לממשלה שלא תנהל על הגב שלהם כלכלת בחירות במשך עוד ארבעה חודשים. הרי מי יעז לצייץ עכשיו על שינויים כלכליים להבריא את המשק, כשעוד רגע בחירות? מי יעז לגעת בדמי אבטלה של שנה שהחליטו עליהם ברגע של מצוקה? כבר חודש מתפרסמות ידיעות על חוסר מוטיבציה לחזור לשוק העבודה מצד אנשים שמקבלים דמי אבטלה – ובמקצועות מסוימים יש מחסור בידיים עובדות. זה דבר שצריך לחשוב עליו מחדש, לבחון אותו שוב. מישהו יעז לעשות דבר כזה עכשיו, כשכל רגע אנחנו לפני בחירות? חשבנו שממשלת אחדות תסייע בפתרונות כאלה, לא פופולריים לטווח הקצר אבל נחוצים ונכונים לטווח הארוך. חשבנו שממשלת חירום תסייע בחידוד ההנחיות למיגור הקורונה, וחשבנו שהממשלה הזאת תדע להתמודד עם הכלכלה הרעועה, מתוך הבנה שצריך לעשות צעדים קשים לטובת יציבות. בפועל, הם בהורדת ידיים מתמשכת, וזה הולך להחמיר בחודשים הקרובים. ולכן זו לא באמת פשרה.
השבוע התראיין ח"כ האוזר בכאן רשת ב' ואמר כי "בחירות רביעיות עכשיו היו פותחות את שערי הגיהינום למלחמת אזרחים במדינת ישראל". אני לא בטוחה שהדרמטיות הזאת נכונה, אם כי אני לגמרי בצד שחושב שבחירות עכשיו היו רעות מאוד. אבל הייתי רוצה להציע להאוזר פשרה אחרת. מספירה פשוטה של חברי כנסת אפשר להרכיב ממשלת 61 ח"כים, עם ימינה שנשארה נבגדת באופוזיציה, עם אורלי לוי שכיום מחוסרת בית פוליטי, ועם צביקה האוזר ויועז הנדל. כולם יצטרכו לסתום את האף בממשלה הזאת, ולהבין שזה או יציבות וניצחון או טביעה במעמקים. היא תהיה צרה ורזה, היא עשויה גם להיות צרה צרורה, ויכול להיות שגם היא תוביל אותנו לבחירות; אבל אולי, רק אולי, היא תהיה טובה יותר מממשלת השיתוק שיש לנו היום ושנכפתה עלינו לעוד ארבעה חודשים? היא תהיה הרבה יותר רזה, ופחות מנופחת, זה בטוח. אולי דווקא בממשלה צרה תצליחו להוביל טיפול ראוי בקורונה? אולי דווקא בממשלה כזו תצליחו למנות מפכ"ל ופרקליט מדינה ראויים וענייניים, בלי כיפוף ידיים? אולי ככה תצליחו למנות שופטים שמרנים, מה שבטח ובטח לא יקרה עכשיו? אולי תצליחו להוביל למדיניות שמירה על שטחי C ובלימה של ההפקרות שמשתוללת שם (וייאמר לזכותו של האוזר שהוא עוסק בזה בצורה יסודית בוועדת החוץ והביטחון שבראשותו)? אולי תצליחו להוביל רפורמות משפטיות, ולעצור את האקטיביזם החזירי של בג"ץ? אולי. מה יקרה, אמון הציבור לא יהיה גבוה? גם ככה הוא בשפל. תהיינה הפגנות? גם ככה יש. לממשלה כזו יש פוטנציאל להיות פשרה של ממש, ומי יודע, אולי גם בשורה של ממש. לא פייק פשרה כמו שקיבלנו השבוע.
פרידה מרות גביזון
קשה לתאר את העננה שנחתה עליי כשהתבשרתי על מותה של פרופ' רות גביזון. יש אנשים שכאשר הם הולכים לעולמם, אף על פי שהם לא משפחה או חברים, מותירים בך חלל עצום. בעבורי, אורי אליצור היה כזה, גם אריק איינשטיין. והנה, מצטרפת אליהם גביזון. האישה הכי מעניינת שהכרתי – מורכבת, ישרה והגיונית. אישה עם אומץ חסר תקדים, שלא היססה לפתוח את דעותיה ולחשוב עליהן שוב, ואולי גם לשנות אותן. אישה שחיפשה פשרה וחיים יחד. שלא התכופפה תחת הארסיות מהמחנה שממנו באה.
היא הייתה בקשר עם צעירים ועם מבוגרים, עם כל מי שרצה לדבר ולשנות, ניהלה דיונים ארוכים עם הציבור הרחב בעמוד הפייסבוק שלה, הייתה בתנועה ובמחשבה מתמדת. היא הייתה כל מה שמשפטנים צריכים להיות, כל מה שאנשי רוח צריכים להיות – מחוברים למציאות ולעם. קשובים, דינמיים.
הדעה שלה תמיד הייתה מעניינת, תמיד סיפקה זווית אחרת. כשהיא כתבה על הפרויקט שערכתי כאן במקור ראשון לפני כמה שנים בנושא החזון המדיני של הימין, הרגשתי שזכיתי בלוטו. אני חשה שלא ניצלתי את רות גביזון מספיק. לא זכיתי לחשוב איתה ביחד, לחשוב בזכותה על עוד סוגיות, לנסות להוביל שינוי חכם ואמיץ. לא ניצלנו אותה מספיק כחברה, כמדינה. ועכשיו, חלל. יהי זכרה ברוך.
