עירובין דף כא ע"א
בעיצומם של הדיונים אודות התיקון שיש לעשות כדי להכשיר שימוש בבארות מים בשבת, אנחנו מקבלים מהגמרא הצצה למניע שעומד מאחורי אופציה מקלה זו. אם להקדים את המאוחר – כפי שעשתה הגמרא בעצמה לפני מספר דפים – הרי שהסיבה להקל במקרה של בארות היא הקלה על עולי הרגל שמגיעים עם בהמותיהם וזקוקים למי שתייה עבורן. האיסור נובע מכך שבאר מים נחשבת בתנאים מסוימים רשות היחיד, ובלי תיקון של פסים (קורות עץ) סביבה, כל שאיבה ממנה היא למעשה הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, פעולה שכמובן אסורה בשבת. הדברים מתחברים בגמרא גם לאיסור יציאה מתחום שבת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רגע לפני 1 בספטמבר: חוק הפיקוח על המעונות מקודם בעצלתיים
– ההתנשאות של שליין הורידה אותו מהמסך, לא ביבי
– ליקויים, ניתוק ומסרים סותרים: הכאוס במערכת החינוך חוגג
רב ירמיה בר אבא אומר בשם רב כי בבבל סוכות ארעיות של שומרי העיר (שהן מחוץ לעיר) אינן נספרות כחלק מתחום שבת, בניגוד לשאר המקומות בעולם. והבארות המתוקנות על ידי פסים אסורים בחוץ לארץ, אבל כמובן מותרים בבבל ובישראל. אכן, הגמרא מבחינה בין ארץ ישראל, בבל וחוץ לארץ, ומפרטת את הסיבות להבחנה הזו בהקשר של שבת.
אומרת הגמרא: סוכות השומרים לא רלוונטיות לבבל משום שיש שם שיטפונות והסוכות מתפרקות בגללם ואינן בנות קיום. ממילא, אי אפשר לספור אותן כחלק מהעיר. הבארות לא מותרים בחוץ לארץ (הארצות שאינן בבל או ישראל), משום שאין שם ישיבה.
גרסה אחרת לדברי רב ירמיה בר אבא בשם רב אומרת כי הסוכות והבארות אסורות גם בבבל וגם בחוץ לארץ, אך ממניעים אחרים. הסוכות בבבל, מהטעם שהזכרנו (שיטפונות) ובחוץ לארץ משום ריבוי הגנבים שמפרקים אותן. בשני המקרים אין קיום לסוכות אלה ואי אפשר להחשיב אותן כחלק מתחום שבת. הבארות אסורות בשני המקרים גם כן מסיבות שונות: בבבל משום שהארץ שהשתבחה בנחלים כמו פרת וחידקל לא סובלת ממחסור במים ואין מקום להקל בשאיבת מים עבור בעלי הבהמות. בשאר הארצות אין להקל את השאיבה מהבארות משום שלא מצויות שם ישיבות, כאמור.
הגמרא מחברת למעשה בין עלייה לרגל להליכה לשם מצווה, ובוודאי מצוות לימוד תורה במרכז רוחני מוכר. היא לא מתירה את הפתרון לשימוש בבאר בכל מקום בעולם אלא רק במקום רלוונטי לקיום מצוות שכזה. לכאורה הדבר מעורר שאלה, הרי אם יש דרך לפתור את בעיית שאיבת המים בשבת, מדוע לא לפתוח אותה לכל מי שנדרש להשקות את בהמותיו בכל מקום שהוא שובת ובכל מקום בעולם?
נראה כי טעמי ההקלה של חכמים מסמנים את השביל הראוי לאדם מישראל להלך בו. ההיתר להשקות את הבהמות בדרכים, כשאתה יוצא מהאזור הביתי שלך, נוגע ליעד המבוקש. למעשה פסי הבארות של חז"ל מסמנים את המקום שאתה אמור להיות בו, ולא פחות מזה – את המקום שאתה לא אמור להיות בו. אם אתה עולה לרגל – אם בירושלים ואם במקום תורה – ההקלה ניתנת. אבל אם בחרת לעזוב את מקומך עבור מסע מסוג אחר, חז"ל לא מוצאים לנכון להקל עליך את תנאי הדרך. דרך פסק הלכה הנוגע להלכות שבת משקפים חז"ל את הדרך שהאיש מישראל אמור להלך בה בשבתות כמו גם כדרך חיים.
