שוב ושוב, מאז פרצה עלינו מהומת הקורונה, מישהו מכריז: "שיהיה ברור, השנה הזו הולכת להיכנס לספרי ההיסטוריה". צייצני הדור אף דרשו שנקבל פרק משלנו בתנ"ך, ובצדק. אחרי הכול, החודשים האחרונים סיפקו לנו את כל הרכיבים הדרושים כדי שנתכבד באזכור בכתבי הקודש: בימים ההם אין מלך בישראל? הבאנו אותה במערכת בחירות תלת־פעימתית, ואנחנו עדיין לא סגורים על התוצאות; איש הישר בעיניו יעשה? היי דרומה, לאילת; כי שיחֵת עמך? נו, רק תבחרו אירוע; שופטים ושוטרים תיתן לך, והם כבר יעשו הכול כדי שנאבד את האמון בהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם אלשיך יכול להשפיע על תיקי נתניהו דרך התקשורת?
– רגע לפני 1 בספטמבר: חוק המעונות מקודם בעצלתיים
– סימון שבילים: לבחור את הדרך הנכונה
הדור המפואר שלנו עשה את שלו, עכשיו רק נשאר לסופרי סת"ם או לסתם סופרים לפסל אותנו באותיות מעוצבות לתוך ספר הספרים, ואם אפשר גם להוסיף פרשנות בכתב רש"י. את הפרק המופרע הזה שלנו אפשר לסכם ב"ויעש העם הרע בעיני א־לוהים ואדם", ונסגור עניין. כמקובל במצבי קיצון, אירועי השנה החולפת צפויים להסתיים בתנועה משיחית חדשה או מתחדשת. לא חייבים משיח על אמת, מספיק מישהו שלא יאשר ולא יכחיש, והופ – אנחנו חלק משרשרת הדורות שמשוכנעת שהיא חווה חידוש עולמי המעיד על שינוי סדרי בראשית.
אז זהו, שלא. בעיצומו של גל חם בינוני כבר אפשר להרגיש סימני שלכת; הגשם יבוא, הרוח תחלוף, ואם נרצה או לא – אין חדש תחת השמש. לדורות ראשונים עוד הייתה הפריווילגיה להמציא את עצמם מחדש ולסלול נתיב מקורי שיצליח או ייכשל. אפילו גירוש ספרד הצדיק איזו התעוררות שבתאית שתיתן תשובות לכאוס היהודי. אבל לנו אין רשות להתפנק על תרחישי שווא. כשההיסטוריה עוד הייתה בחיתוליה, החכם באדם הבהיר – מה שהיה הוא שיהיה. שום דבר לא המצאנו, שום דבר לא קורה לנו לראשונה. אף מנהיג פה לא מפגין אישיות מרהיבה עד כדי כך שההיסטוריה לא ידעה כמוה; אף מחאת רבים מחוסר אמון בהנהגה איננה חסרת תקדים. השסעים החברתיים שאנחנו כל כך נבהלים מהם לא נכנסים לעשירייה הראשונה של סכסוכים פנימיים בעם ישראל לתולדותיו לבית אבותיו; גם הפערים החברתיים לא. הכול כבר היה, המלקקים והלוקקים, המקטרגים והנושאים בנטל.
אפשר לדרוש את הקורונה לכל כיוון, לשאול בפעם המיליון מה אנחנו לוקחים ממנה לחיים שאחרי, אבל בסופו של דבר, מה שהיה הוא שיהיה. גם מהדורה אנושית חדשה שלנו תבנה בסופו של דבר שגרה מחודשת שתשמש אותנו עד שמישהו למעלה יחליט בעוד עשרות או מאות שנים לנער שוב את האנושות. דור הולך ודור בא והארץ לעולם נשארת, מקטרת, מגדירה עצמה מחדש ומשוכנעת שכזה עוד לא היה. והיה.
אז מה בינתיים? למען האמת, לאזרח הקטן ממש לא משנה אם הוא פרק בהיסטוריה או בקושי פסוק. אחרי חצי שנה של בלבול וחישוב מסלול מחדש, הוא פשוט רוצה לחיות חיים נורמטיביים, לפרנס את משפחתו ולהעניק חינוך מיטבי לילדיו מתוך בריאות וברכה. בשביל זה הוא צריך מנהיגים ופרנסים שלוקחים את עצמם קצת פחות ברצינות ואותו קצת יותר. כאלה שמשקיעים בלחם ובמים של תכנון השנה הקרובה, ולא בעימות פוליטי מתמשך, שהיום הוא כאן ומחר הוא מת וניתן בקבר הקלפי.
עזבו אתכם מציטוטים של צ'רצ'יל, ז'בוטינסקי או אחד העם; תפסיקו להיתלות באורים ותומים ולהשתדל להיות המצוטט הבא. במקום זה, רדו לעם ולכלכו את הידיים. אנחנו לא צריכים עוד משה רבנו, אנחנו צריכים יהושע בן נון; תלמיד־חבר שבא ליישם את כל מה שלמד מרבו, לא להתעלות עליו ולנשוך אותו בעקבו. הַתחילו לכבוש את ההר הענק הזה שקוראים לו התאוששות מהמגפה ומהפוליטיקה, ועשו זאת בתבונה ובטקטיקה על תוואי השטח הקיים. היכנסו לאפליקציית 2020 ולחצו על הכפתור "מבט על". אל תתרכזו בנקודה הנוכחית שבה אתם עומדים, להפך. בדקו לאילו פקקים אנחנו עומדים להיכנס, ובאיזו נקודה אפשר לעצור, לתדלק ולחזור בכוחות מחודשים. מנהיגי הדור ופרנסיו: אנא מכם, הפסיקו לחשוב מחוץ לקופסה. יש בקופסה עוד המון פתקים שלא פתחנו. הפסיקו לעבוד קשה כדי להיות הבשורה ביום שאחרי נתניהו או כדי להיות נתניהו ביום בשורה. הכול כבר היה, הכול כבר ניסו לפנינו. לא נעים לשמוע, אבל אנחנו עוד בורג קטן, שגם אם ייכנס לספרי ההיסטוריה הוא יהיה בגדר קוריוז. כן כן, גם אתם, נבחרינו וטובי בחורינו.
אם אתם ממש רוצים להיות חכמים מכולם, נסו ללמוד מההיסטוריה, לא להתעלות עליה בכוח. האיש שהצליח לייצב את ממלכת ישראל הגדולה, עשה זאת ככל הנראה לא רק בזכות תבונה מדינית וכלכלית, אלא בעיקר משום שלקח אפילו את חוכמתו שלו בפרופורציה. כשאין חדש תחת השמש, אפשר להתפנות ללמוד ממה שכבר היה, וכבר אמרו חז"לינו, החכמים בזכות עצמם: איזהו חכם – הלומד מכל אדם. דברי הימים ימשיכו וייכתבו גם אחרינו, וגם את המבול הזה יהיו מי שישרדו וימשיכו הלאה. כדאי שנשתדל להיות ביניהם. בואו ותייצרו מנהיגות שבראשה איש אמת ושלום, אסרטיבי מספיק ואנושי דיו לכפר על העם ועל תלאות השנה החולפת. אולי כך נצליח כולנו לעמוד בין המתים ובין החיים, ותיעצר המגפה.
הכיתה המעופפת
זה הולך להיות מוזר, מוזר מאוד. התמונות החגיגיות של אחד בספטמבר אולי עוד יתנוססו בגאווה ברשתות החברתיות, עם הילקוט החדש והחולצה הלבנה, אבל פה יסתיים הדמיון. אינה דומה שנה"ל תשפ"א לשנה"לים אשתקדיים. הפעם לא רק ילדי הגן, כולנו – תלמידים, מורים, מנהלים והורים – נידרש לימי הסתגלות. איזו שיטת לימודים מצליחה ואיזו נכשלת. איך מתמודדים עם מפגש של חצאי כיתות, קפסולות ומסכות. איך מורה מלאת חיוניות ממציאה את עצמה מחדש כשהיא נדרשת לצמצם תנועות ידיים לריבוע זום מחניק. איך מתמודדים עם המעבר היומיומי בין אווירת חופשה מתמשכת ללימודים תובעניים. איך מנצלים שבוע לימודים שבנוי מיומיים חרשנות ויומיים נטפליקס. ולא פחות חשוב מזה – מה יהיה על האינטראקציה הקריטית בין שכבות גיל שונות; על הכניסה החגיגית של ילדי כיתה א' בשער פרחוני, כשכל בית הספר מוחא כפיים לצלילי נעמי שמר; על ההשבעה של החמשושים בניצוח השמיניסטים; על חברותות, מגמות וחיכוך בהפסקות.
זה הולך להיות מוזר, מוזר מאוד. זה הולך להיות החיים. העולם המוכר שלנו על הרגליו שפתאום התפרקו לחתיכות, יוצא מאזור הנוחות למסלול לא צפוי. ואולי זה שיעור החינוך הטוב ביותר לפתוח בו את השנה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
