כבר ביטלנו את החופשה המשפחתית הזאת. קבענו אותה לפני ארבעה חודשים, אחרי הגל הראשון, כשעוד נראה שדפקנו נוקאאוט לעקומה ושסיגל סדצקי, משה בר־סימן־טוב וליצמן עומדים לצאת לסיבוב הרצאות חוצה יבשות על ריסוק הקורונה. אבל אז קרו כמה דברים והעקומה קמה לתחייה. החלטנו לבטל את החופשה, כי מלונות נראו כמו המקום הבטוח להכיר מקרוב את הנגיף. אבל אז שוב התחרטנו, ולפני חודשיים אמא שלי החליטה שהולכים על זה, ופשוט ניזהר ויהיה בסדר. טוב, נו, כולם נזהרים עכשיו יותר, ומקיימים את ההנחיות. לא?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כיצד פספסו מבדקי השב"כ את המחבל מפתח תקווה?
– ליקויים, ניתוק ומסרים סותרים: הכאוס במערכת החינוך חוגג
– סופרים את הימים האחרונים לחופש? המדור הזה בשבילכם
ביום חמישי בבוקר הגענו למלון נחמד בקיבוץ בצפון, בחופי הכנרת. עשור לא הייתי שם. האמת שהתגעגעתי. כנער שגדל בעפולה, הכנרת הייתה בשבילנו המקום שנוסעים אליו כשרוצים לשתות קצת ולעשן קצת בלי להרגיש כל הזמן שאנחנו עושים את זה בעיר שההורים שלנו נמצאים בה באותו רגע. בחוף לבנון ובחוף חלוקים עברתי כמה מהלילות ההזויים והכיפים ביותר שלי בדרך להתבגרות. כשרצינו להיות רומנטיים היינו לוקחים את החברה לסופשבוע באוהל בכנרת, וחוזרים הביתה עקוצים אך מרוצים. כילדים בקייטנות היינו נוסעים לחוף גיא, עם המגלשה הלבנה המפחידה, וללונה גל עם מגלשות הקמיקאזה האדומות שגרמו ללב להתרגש ולשכל ללכת לקרוא קצת על מלחמת העולם השנייה.
אבל ילדות לחוד ובגרות אנטיפתית לחוד. מיד כשהגענו למלון הבנתי שעם כל הכבוד לנוסטלגיה, האתגר האמיתי בחופשה הזאת קשור פחות לסיפוק תאוותם של שלושה ילדים קטנים שמסרבים להתעייף מתוך אידיאולוגיה, ויותר להימנעות מקבלת הודעה מהשב"כ כשאנחנו חוזרים כי נחשפנו לנופש מאומת.
כמה שוקובו וכמה מטרה
זה התחיל בדרך למלון, נסיעה של שעתיים בערך שדרשה שתי עצירות כדי שהעולל והזאטוט לא יכלו את שעמומם בזאטוטית. בתחנת הדלק הראשונה עצרנו לגלידה. המוכרת הנחמדה שאלה אותי כמה כדורים ארצה, אבל לא שמעתי אותה כי עשרים האנשים ברחבי הגלידרייה הרעישו עולמות. למרבה המזל הצלחתי לקרוא את שפתיה, כי מסכה לא הייתה שם. בתחנת הדלק השנייה עצרתי לתדלק, וקפצתי לחנות הנוחות כדי לקנות קצת חטיפים. מדיניות היעדר המסכות התרחבה ככל שהִצְפַּנּוּ. בקטנה, אמרתי לעצמי, נגיע למלון ויהיה בסדר. גם "בקטנה, תאומים", אמרתי לעצמי כשהרופא הראה לנו שני לבבות באולטראסאונד. המלון היה מפוצץ. זה משמח כי כלכלה ומשק ותיירות פנים, אבל מצד שני קיוויתי שעם ישראל יישאר בבית.
אחרי שלקחנו מפתחות אמרה לנו הפקידה שצריך להירשם לחדר האוכל כי הם מחלקים את הארוחות לשלוש משמרות. נרגעתי קצת. "הנה, שומרים על הכללים", אמרתי לעצמי, גם "השנה מכבי חיפה לוקחת אליפות", אמרתי לעצמי לא פעם בשנים האחרונות. עברנו בחדרים, הקרמנו את הילדים בקרם הגנה וקפצנו לטבילה של צהריים בבריכת המלון. באינטרנט היא נראתה כמו בריכה אולימפית, במציאות עשרות רוחצים מילאו גיגית די קטנה בצפיפות שמפגיני בלפור יתקנאו בה.
אחרי עשר דקות החלטנו שעם כל הכבוד לזה שהכלור הורג את הקורונה, אנחנו לא לוקחים סיכון וקופצים לכנרת. גם שם היה מפוצץ, אבל הכנרת די התמלאה לאחרונה, והצלחנו למצוא איזו פינה. אחרי עשר דקות שכשוך ו"אתה קולט, עד לפני שנה הכול היה פה יבש והמים התחילו שם". החלטנו לפנק את עצמנו בארטיקים, המשפחה התמקמה על מחצלת מוגנת ואני קפצתי לקפיטריה. שלושה נותני שירות נטולי מסכות או מרחק העניקו שירות לעשרה נטולי מסכות אחרים שהתווכחו ביניהם ויכוח טיפתי בשאלה "כמה שוקובו וכמה מטרה, בחייאת קובי תעשה לי סדר, הלכתי לאיבוד פה".
מאחורי הטיפתיים עמדו שלוש נערות שקיבלו ציון לשבח, לא כי עטו מסכות אלא כי לפחות עשו כאילו: הן כיסו את הפה בחולצה. ויתרתי על הארטיקים וחזרתי מובס לצאצאיי. ניסיתי להסביר להם שהבחירה היא בין בידוד של שבועיים לחמשושים. הם העדיפו חמשושים. חזרתי לקיוסק.
תגידי מי זה היה
לאחר מנוחה קלה עם הילדים בצהריים, שכללה חוסר מנוחה מוחלט עם הילדים, יצאנו לארוחת הערב. לפחות בחדר האוכל הכללים יישמרו, כי חילקו את הארוחה לשלוש משמרות, חשבתי. כשהגעתי לחדר האוכל גיליתי שהכללים אכן נשמרים, ובין שולחן לשולחן נשמרים שני מטרים. אז התעוררתי וגיליתי שהגעתי לחדר אוכל רגיל, צפוף ומאוכלס והדוק. ההבדל: אתה כבר לא מגיש לעצמך מהבופה, ולכן בזמן שהמלצרית מזגה לי גּוּלָשׁ שבעה נופשים נצמדו אליי ושאלו בטיפתיות "מה זה, גולש?"
כן, זה גולש.
חמקתי לעמדת הסלטים. שם כבר אין קערות גדולות. כל סלט מחולק לצלחת אישית קטנה כדי שלא יותר מדי ידיים יגעו באותה כף. שזה אחלה וסבבה רק שבידית שמוזגת מיץ תפוזים או קפה נוגעות כל הידיים שלא נגעו אחת בשניה בסלטים.
ביום למחרת נסענו קצת מהמלון לסדנת שוקולד נחמדה בקיבוץ דגניה. שם הכללים נשמרו באמת, אחרי שעה יצאנו מאושרים ומטונפים אל תופת הקורונה במלון. בילינו קצת בחוף, וחזרנו למנוחה שקרית בחדר. בדרך לחדר קפצתי לבר של המלון, לאיזה דרינק, והגעתי לשם בעיצומו של ויכוח בין אחד מעובדי המלון ובין האורח שענה לו באבחנה רפואית מדוקדקת "וואלק די כבר, שיגעתם אותנו, כולה שפעת". מיהרתי לשתות את הדרינק וחזרתי לחדר מבושם קלות. מפתיע מעט בהתחשב בכך שהדרינק היה קולה.
ביום השלישי והאחרון במלון שמנו נפשנו בכפנו וניסינו שוב את הבריכה, שהייתה צפופה פחות מביום הראשון. כבר חשבתי שנחלצתי מהידבקות, אבל ברגע האחרון, בעודי שוחה עם העולל ברדודים, תינוקת ג'ינג'ית חמודה ומידבקת החליטה להתעטש ישירות בפנים שלי. האמא הלא ג'ינג'ית הסתכלה עליי במבט מתנצל. שאלתי אותה אם נחליף עכשיו פרטים, כמו בתאונה. היא חייכה וברחה מיד מהאיש המוזר שמנסה להצחיק ברדודים.
רק חיכיתי שהטלפון יודיע לי שאחד מהנופשים התגלה כמאומת ואני בבידוד. ואכן, לא עברו יומיים והטלפון צלצל: "שלום, מדברת ירדן ממשרד הבריאות". תגידי לי, שאלתי אותה, מי זה היה? ההוא מהארטיקים? הנודניק מהבר? התינוקת המרססת? "זה בקשר לאדם וגפן, אחת הסייעות בגן שלהם התגלתה כמאומתת. אם אתם לא יכולים לבודד אותם כולכם צריכים להיכנס לבידוד".
אז כנרת יקרה, סליחה שכעסתי עלייך. מתברר שהאויב נמצא כאן, ברמת־גן.
