סליחה על היומרה, אבל אני מסוגל לשרטט בדייקנות רבה את מתווה הסיקור העיתונאי של ההפגנות בבלפור במקרה שהמחאה שם הייתה הפוכה – ימין נגד שמאל, ליכודניקים או מתנחלים מול מעונו של ראש ממשלת ישראל יאיר לפיד.
אחרי הכול, לא מדובר בתרחיש היפותטי. השלטון של היום הוא האופוזיציה של אתמול, ומשתתפי מחאת קיץ 2020 הם בחלקם מדכאי מחאות העבר. דן חלוץ, למשל, היה מפקדם העליון של אלפי חיילים שהטילו מצור על כפר־מימון ב־2005. כרמי גילון כיהן כראש השב"כ בתקופה שבה התמקד הארגון במעקב אחרי מתנגדי אוסלו, שלא לדבר על פרובוקציות שנועדו להבאיש את ריחם. משה יעלון, מי שהשווה השבוע את שוטרי ירושלים לקלגסים צייתנים של פקודות בלתי חוקיות בעליל, הכין את צה"ל לעקירת אלפי אנשים מבתיהם בגוש קטיף. רק לפני כחמש שנים הוא ניצח על פינוי נחרץ של מאות מפגינים שנאחזו בבתי דריינוף בבית־אל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הכנסת אורחים: ביקור ממוגן במלונית קורונה
– האם אלשיך יכול להשפיע על תיקי נתניהו דרך התקשורת?
– רגע לפני 1 בספטמבר: חוק המעונות מקודם בעצלתיים
ובאשר למשטרה, היא אותה משטרה פחות או יותר. אנשיה מעולם לא התאפיינו בעדינות יתרה כלפי מחנה כזה או אחר. במו עיניי ראיתי פעם את יחידת הפרשים שלה שועטת לתוך הפגנת ימין גדולה בכיכר פריז, ומנחיתה אלות על ראשיהם של מפגינים צעירים ומבוגרים. אני גם זוכר את פשיטת המשטרה על ביתו של בני אלון ז"ל בשלוש לפנות בוקר, בעקבות הפגנות תנועת זו ארצנו באותה כיכר ממש. רעייתו הסופרת תהתה אז מה השוטרים מחפשים בארונות, בין הגופיות והגרביים, והם השיבו לה בשתי מילים: "חומרי המרדה".
האם הפגנות זו ארצנו היו סוערות או בוטות יותר מהפגנות הדגלים השחורים של ימינו אלה? ממש לא. ראשי תנועת זו ארצנו יכלו לקבל שיעורי אנרכיה באוניברסיטת בלפור. הם, למשל, לא העלו בדעתם שאפשר לאיים בריאיון עיתונאי ש"האלימות בוא תבוא, היא בדרך, ואני גם אעזור לה לקרות" – ולקוות לחזור הביתה בשלום בלי זימון לחקירה. הם גם לא חשבו שאפשר להזעיק עולם ומלואו נגד המכת"זיות של המשטרה, במקום להירטב ולשתוק.
אז מה בעצם ההבדל בין ההפגנות אז להפגנות הימים הללו? הפינוק העמוק של המפגינים והיחס המפנק של התקשורת. כשהימין הפגין היא הייתה בצד של המשטרה, וכשהשמאל מפגין היא בצד של המפגינים. כך נוצר בשבועות האחרונים הרושם כאילו השוטרים מתעמרים במפגיני בלפור באופן חסר תקדים, רושם כוזב לחלוטין. שוטרי ימינו אמנם כוחניים ואלימים באופיים כמו השוטרים של פעם, אך הם חוששים מהפיקוח התקשורתי ההדוק ולכן מתנהלים בבלפור באיפוק עילאי. העיתונות, שהאירה להם פנים כשהימין חטף מהם מכות, מהלכת עליהם אימים. רוב הזמן הם פודלים.
אילו הימין היה מפגין הקיץ בירושלים, ניצב דורון ידיד היה נבחר לאיש השנה תש"ף, כמו ניצב אורי בר־לב, איש השנה של מעריב תשס"ה מיד אחרי ההתנתקות. אי אפשר היה לפתוח רדיו או טלוויזיה בלי לשמוע נהרות מלל על האלימות המילולית והפיזית של המפגינים: מה הם בדיוק אמרו על ראש הממשלה, אלו שלטים משוקצים הם הניפו, וכיצד התגרו בשוטרים. כתבים, מגישים ופרשנים היו מדגישים שוב ושוב את חסימת הכבישים הבלתי חוקית, ואת צפצוף המפגינים על הנחיות המשטרה. בחיים לא היו נוקבים בשמו המפורש של קצין משטרה שהפעיל כוח נגד אחד המפגינים, כפי שעוללו לסגן־ניצב ניסו גואטה.
שמו של גואטה כיכב במהדורות החדשות כבר במוצאי שבת. גם תאגיד השידור הציבורי עשה בו שיימינג בסגנון הרשתות החברתיות. מי זוכר היום שהעיתונות הישראלית חייכה כששוטרי מחוז ש"י ענדו תגית זיהוי אחידה – "שחר איילון" – בעת הפינוי האלים של מאחז גלעד ב־2003? הבדיחה המשטרתית המפוקפקת דווקא מצאה אז חן בעיניה, וכנראה תמצא שוב חן כשהשמאל יחזור לשלטון ואנשי הימין לרחוב. אם גואטה ירביץ להם מספיק חזק, הוא עוד יהיה מפכ"ל.
