בינתיים, המאבק הישראלי בקורונה אינו נוחל הצלחה רבה. לעומת גל התחלואה הראשון בחודשי פברואר עד אפריל, במסגרתו ננקטו צעדים נחושים ומוצלחים לבלימת המגיפה, העשייה למיגור הגל השני, שחפף בהופעתו את חודשי הקיץ, מתבררת ככישלון רבתי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כיצד מתכוננים הצוותים החינוכיים ללמידה בימי קורונה?
– "הזדהיתי עם המשפחה השכולה, ולא ידעתי שזו משפחתי"
– ההתנשאות של שליין הורידה אותו מהמסך, לא ביבי
הנתונים מדברים בעד עצמם: סדר גודל של כאלפיים נדבקים ביום, מאות מאושפזים וקרוב לאלף נפטרים. התחושה היא, שישראל כמעט ויתרה על היכולת להעמיד מענה משמעותי ואפקטיבי, והחליטה להטיל על הציבור את האחריות האישית לגורלו. ברצותו יתגונן ויישמר לנפשו, וברצונו יפר את הכללים ויסתכן בהעלאת רף התחלואה.
גם כניסת הפרויקטור הלאומי למאבק בקורונה פרופ' רוני גמזו לא עשתה את ההבדל הגדול. הוא אינו מצליח להותיר את רישומו על מצב התחלואה במדינה, ונשאלת השאלה מדוע. לכאורה גמזו נכנס לתפקידו בתנאים מבטיחים. אמנם זה קרה בצל העלייה בהיקף התחלואה, אבל דווקא משום כך גמזו נהנה מתמיכה ציבורית, לא כל שכן קיבל את גיבוי המערכת השלטונית ואת תמיכת משרד הבריאות. אולם, למרות התנאים שלכאורה עמדו לצידו, היה עניין מהותי ומבני שעמד לו לרועץ.
גמזו הציג תפיסה שנשענה על שלושה עקרונות מפתח שהיו שזורים האחד בשני. הראשון, ניתן להוריד את רמת התחלואה באופן הדרגתי ומתון לרמה של מאות בודדות של חולים עד חודשי הסתיו; השני, שמירה על איזון בין בריאות וכלכלה; והשלישי, הליכה לחוזה חברתי בין המדינה ובין אזרחיה שמחייב את הראשונים להימנע מצעדים קשים נוסח סגר כולל, ואת האחרונים לאחריות ושיתוף פעולה במילוי כללי ההתגוננות והריחוק החברתי.
ההנחות הללו ייצגו תפיסת עולם רכה המזכירה הובלת תהליך שינוי בארגונים. היא שמה לה למטרת קצה להימנע מסגרים מוחלטים כדי להגן על הכלכלה. זאת, באמצעות הורדה איטית של תחלואה המבוססת על שיפור מערך החקירות האפידמיולוגיות ובעיקר גילוי משמעת ציבורית קולקטיבית ורתימת האוכלוסייה, במקביל למאמץ של המדינה לקבוע קריטריונים ברורים יותר בהנחיות.
אולם, כמו כל גנרל שיוצא למערכה, גמזו היה צריך להתאים את התוכנית לתנאי השטח שבו הוא פועל. גם אם הרעיון המכונן היה נכון בתיאוריה, הוא התברר כבעייתי במציאות. גמזו שגה בשני עניינים הנוגעים לחוסר הבנת תנאי המערכת שנובעים מאופייה ודמותה של החברה הישראלית.
האחד, הוא אינדיבידואליזם חברתי פרוע והיעדר אחריות חברתית משותפת. בשונה ממדינות אחרות, בעיקר בדרום מזרח אסיה, שם ניתן היה לנהל את המשבר תוך רתימת הציבור להנחיות הממשלתיות באופן כמעט אבסולוטי. בישראל התרופפה המשמעת אחרי קצת יותר מחודש של סגר, בואכה הגל השני, שמצא את החברה הישראלית קשובה פחות להוראות הריחוק ונחושה יותר להחזיר לעצמה את חייה הקודמים טרום התפרצות המגפה.
"האני" גבר על ה"אנחנו" והעדפת ההווה גברה על ראיית העתיד. במציאות כזו הניסיון של גמזו לרתום את הציבור לשיתוף פעולה עם ההנחיות באמצעות מופעי תחנונים המלווים באזהרות על סגר עתידי, לא פגש יד ציבורית מושטת.
השני, הוא חוסר ההבנה של עוצמת נוכחות הרכיב הקהילתי בחברה הישראלית, המתבטא בכך שקבוצות שונות פועלות מתוך שיקול מגזרי ועל בסיס אינטרס קבוצתי. גמזו ניסה לייצר סדר בבלגן, אך נכנס לשדה הקרב הפוליטי של מערך הקהילות בישראל, שפעלו כל אחת כדי למקסם את האינטרסים הייחודיים שלה מול האחרים. הדוגמה המובהקת ביותר היא הנסיעה לאומן שהוציאה את הקהילה הברסלבית למאבק תחת הכותרת: התגודדות המותרת ב"בלפור" מול ההתגודדות האסורה באומן.
מובן שלא מדובר רק בקהילות סוציולוגיות וחברתיות אם כי גם בקהילות עסקיות וכלכליות, כמו מסעדנים, אנשי בידור, עובדי הוראה ועוד. מרגע שהמדינה, תחת ההיגיון של גמזו, נטתה להפעלת גישה כירורגית לגבי המותר והאסור תחת צל הקורונה, הם הפכו לגורמים הנאבקים על משאבים סקטוריאליים תחת מערכת טיעונים הנוגעים לקהילה ולמגזר הספציפי שלהם. כך הפך המאבק בקורונה לשדה קרב בין הקהילות השונות שגייסו דוברים, מומחים וטיעונים כדי לחזק את עמדותיהן. הדבר שחק את אמינותו של גמזו ואת יכולתו לנהל מדיניות אפקטיבית בסבך הקונפליקטים הפוליטיים והחברתיים אליהם נקלע.
גמזו לא השכיל להבין את המפגש הקטלני שבין האינדיבידואליזם (הצרכני) לבין הקהילתיות (הסקטוריאלית) של החברה הישראלית. שני אלה דרסו את תפיסת העל שלו בכל הנוגע לרתימת הציבור להנחיות משרד הבריאות, ובכל הנוגע לתפירת מענה ייחודיות לכל סקטור, מגזר וקהילה. באופן זה ההתקהלויות הציבוריות נמשכו בתצורות שונות, ובמקביל הוחרף המאבק החברתי בין הקהילות השונות על מקסום התועלות הקיבוציות שלהן. המדינה הסתבכה במשאים ומתנים מתישים מול כל אחת מהן. הדבר הביא לידי כך שלא רק שלא נמנעה שרשרת ההדבקות, אלא שהדיון הבלתי נגמר מול הסקטורים והקהילות הביא לתוצאה הפוכה של תהליך גורף של הקלות כמו חידוש הטיסות, חידוש מופעים ועוד, שהקל על התפשטות המגיפה.
במציאות הזו, דומה כי מתבקש חישוב מסלול מחדש. הרעיון המכונן להתמודדות עם הקורונה צריך להיות הפוך. במציאות של פוסט מודרניזם חברתי קיצוני (או בלשון התקשורת – "כאוס") מה שנדרש הוא לאו דווקא התמסרות אופרטיבית להגיונות שלו, אם כי מהלך הפוך בטיבו של יצירת גבולות.
המדינה צריכה לגלות מחדש את נוכחותה שהלכה לאיבוד בין הגל הראשון לבין הגל השני של הקורונה. את מקומו של המשא ומתן בין המדינה ובין המגזרים ואת מקומו של החלום על אחריות הציבור צריך להחליף רעיון אופרטיבי, המבוסס לפחות לטווח זמן קצר על משטור ויצירת כללי התנהלות אחידים לכל הקהילות – ללא הנהגת קריטריונים שונים ונבדלים. המשמעות המעשית הנגזרת מכך היא סגר כללי והרמטי לפרק זמן קצר בן שבועות אחדים (מגובה בתוכנית כלכלית ממשלתית), שיוכל לעשות סוג של restart למערכת ולהוריד דרמטית את רמת התחלואה.
בשונה מהסבב הראשון של הקורונה, ישראל מצוידת כיום ביותר מידע וניסיון שיסייע למנוע את התפרצות מחודשת נוספת של המגפה. לעיתים הדרך הקצרה והקשה היא התשובה האמיתית, ודאי בהינתן המשמעות הקטלנית של המגפה. לא כל שכן, ההכרה בחומרי הגלם שמהם עשויה החברה הישראלית, שהופכים מענה מסוג מסוים ("אסכולת גמזו") ללא אפקטיבי, ומענה מסוג אחר ("אסכולת ברבש") לרלוונטי הרבה יותר.
