בשיא הסגר בחודש אפריל, בלא כל צפי לחזרה לשגרה, התארח באחד מאולפני החדשות הראל ויזל, המנכ"ל והבעלים של קבוצת פוקס. ויזל ניהל דיון סוער וקשה עם ראש המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון. הוא קונן על המצוקה הכלכלית הקשה של העסקים כתוצאה ממשבר מגפת הקורונה ועל אוזלת היד של המדינה שלא מסייעת להם. בהמשך הצטרפו אל ויזל אנשי עסקים רבים ושורה של חברות גדולות במשק: הם פתחו במסע תעמולה שכל כולו דרישה לסיוע כספי מהמדינה ופיצוי על אובדן הכנסות.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– פעילות חברתיות: "תקנות המעונות מחמיצות הזדמנות לחולל שינוי"
– פס"ד על אי הדפסת חומר להט"בי מהווה בלון תבערה משפטי
– יהדות זה לא הומור: למה לברוח מהגדרת הזהות היהודית?
ארבעה חודשים לאחר מכן, השבוע, פרסמו החברות האלה את הדו"חות הכספיים שלהן, והפלא ופלא: רווחי ענק. קבוצת פוקס הציגה רווחי שיא ברבעון השני של 2020, כ־90 מיליון שקלים, ובסך הכול רווח נקי של 52 מיליוני שקלים במחצית הראשונה של השנה, בהשוואה לכ־48 מיליוני שקלים בתקופה המקבילה אשתקד.
גם קסטרו דיווחה על רווחים גדולים ברבעון השני, על אף עצירת המכירות בחנויות בגלל משבר הקורונה. ברבעון השני הרוויחה החברה כמעט פי שלושה מברבעון הראשון, וכמעט פי שניים מברבעון המקביל בשנה שעברה, ובסך הכול רווח נקי של כ־30 מיליון שקלים.
הרווחים הם תוצר של החלטות עסקיות נבונות מצד החברות, וגם של הנסיבות: ההכנסות ממכירות אמנם ירדו, כי הרבעון החל בחנויות סגורות, אבל מיד בפתיחתן פעלו העסקים היטב. ההוצאות, לעומת זאת, ירדו דרמטית: ההוצאות על שכר העובדים צנחו, כי החברות הוציאו את כל העובדים לחופשה ללא תשלום במשך כל המשבר, וגם ההוצאות על שכירות צנחו. רשת ענקית כמו פוקס, הכוללת בתוכה מותגי משנה רבים כמו פוט לוקר, אורבן אאוטפיטרס, ללין וכמובן כל מותגי פוקס, יכולה להפעיל לחצים על הקניונים כי היא שוכרת מהם שטחי ענק.
הקניונים זקוקים לחנויות כדי לפעול, ואם יקרסו אין להם הרבה מרווח פעולה. הקניונים ביטלו את שכר הדירה על החנויות לתקופת הסגר, וגם לאחריו העניקו הנחות. פוקס לא התביישה להשתמש בכך, והרוויחה בהתאם.
את אותו המנוף הפעילה פוקס גם נגד הממשלה. בשיא המשבר איימו הקמעונאים הגדולים שלא יחזירו את עובדיהם מהחל"ת אם המדינה לא תעניק פיצויים על אובדן ההכנסות. הממשלה חששה ששיעור האבטלה יישאר גבוה, והכריזה על תוכנית מענקים לעידוד התעסוקה בגובה 6 מיליארד שקלים. כל מי שישיב את עובדיו מחופשה ללא תשלום יזכה למענק על כל עובד.
לחברות הגדולות, כמו קבוצת פוקס בראשות ויזל, המשמעות הייתה מיליוני שקלים במענקים ממשלתיים. לרוע מזלו של ויזל, הקבוצה בראשותו בדיוק הכריזה על חלוקת דיבידנד, והתקשורת לא אהבה זאת: מצד אחד הוא דורש פיצויים מהממשלה בשם העסקים הקטנים, וביד השנייה מכניס לכיסו מיליוני שקלים ברווחים. פוקס ויתרה על המענקים הממשלתיים, ובעלי המניות שלה נהנו מהדיבידנד.
אבל הממשלה כבר הבטיחה מענקים והזדרזה לחלקם בלי הבחנה. עסקים לא נשאלו אם נפגעו מהמשבר ועד כמה, מענק לא הותנה בהוכחת נזק, ולא הוצבה מגבלה על גובה המענק או תקרה על מספר העובדים שהחברה יכולה להיות זכאית למענק בשבילם. הממשלה העדיפה מודל פשוט, ומסרה לחברות גדולות מענקים בגובה מיליוני ועשרות מיליוני שקלים. עכשיו התברר שחלק מהחברות האלו לא היו זקוקות למענק בכלל, ורווחיהן עלו. למרבה האירוניה, שיעור האבטלה, הסיבה לכל התוכנית המהירה הזאת, נשאר גבוה.
כשהממשלה מנסה לבחור מנצחים ומפסידים או לנחש מי זקוק לעזרה, מי יכול להסתדר בעצמו ומי עדיף שיפרוש, היא בדרך כלל טועה. לא מכוונות רעות ולא מסיבות רעות – אלא משום שפקיד ממשלתי אינו מסוגל לקרוא כליות ולב או לחזות את העתיד, ואין גם סיבה שיעשה זאת. הראל ויזל צעק באולפנים וזכה להטבות, הנחות ומענקים, שבסופו של דבר רק שיפרו את מצבה הכלכלי של החברה שלו. אין להאשים אותו – הוא פעל בהתאם לאינטרס שלו, כנהוג בעולם העסקים. אבל הממשלה, שהזדרזה להושיט יד לכיס והחלה לחלק כספי ציבור, בהחלט אשמה בבזבוז. פוליטיקאים מושפעים בעיקר ממי שצועק הכי חזק, אבל זה לא בהכרח מי שזקוק יותר לעזרה, לפעמים זה סתם מי שקרוב יותר למיקרופון.
