בפרשנות ישראלית לפוליטיקה אמריקנית, ישנה נטייה למתוח קווי דמיון בין המתרחש שם למתרחש כאן, ובין הפוליטיקאים שלהם לפוליטיקאים שלנו. דונלד טראמפ? סוג של נתניהו אמריקני. ג'ו ביידן? בני גנץ, אבל זקן יותר. המהומות מחוץ לבית הלבן הן ההפגנות מול בלפור, והנטייה לפופוליזם רפובליקני היא הקמפיין הפופוליסטי של הליכוד. אמנם השוואות כלליות שכאלו נעות בין חוסר דיוק מסוים לטעות מוחלטת, אולם בהחלט אפשר למצוא מן הדומה בין המתרחש פה למתרחש שם. בכל זאת, המוצר האמריקני שמיוצא בכמויות הגבוהות ביותר הוא תרבות – פופולרית, תקשורתית, פוליטית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עובדי המעבדות שובתים: "תם עידן הפראיירים"
– אפליה אקולוגית: רק ביו"ש מותר להקים משרפת פסולת
– המסר מהוועידה הרפובליקנית: ג'ו ביידן סוס טרויאני של השמאל הקיצוני
במלחמת התרבות שהולכת ומחריפה בימים אלו בארה"ב ישנו אספקט אחד קריטי, שהבנתו תסביר רבות על המתחולל פה בארץ. קו גבול שמפריד לא בין שמאל לימין או בין רפובליקנים לדמוקרטים, אלא בשדה אחר לחלוטין: הנכונות לשחק לפי החוקים המקובלים. אלו שמוכנים לשרוף הכול לשם הצלחתם במסע אל מוקדי הכוח הלאומיים, מול אלו שמבינים שקמפיין אדמה חרוכה יעוות ללא היכר את אותן דרכים בהן הם מבקשים לפסוע כדי להצליח.
המחאות ההמוניות והאלימות שמתלקחות שוב בארה"ב בשבוע האחרון הן דוגמה קלאסית. ברור שהמפגינים עצמם ויתרו על כל שאיפה לפעול לפי חוקי המשחק המקובלים, או שהם לא היו מרימים את בקבוקי התבערה. ברור גם כן שגופי החדשות – שמסלפים כל דיווח על המתרחש ברחובות ויסקונסין, וושינגטון ומוקדים אחרים – איבדו כל שבב של יומרה לאובייקטיביות. אותו הדבר נכון, כמובן, לגבי פוליטיקאים שעושים שימוש ציני במחאות הללו. כמו מאפיונר שמסביר בחיוך את החוכמה שברכישת פרוטקשן, טענה השבוע המועמדת הדמוקרטית לסגנית הנשיא קמלה האריס שכל עוד הרפובליקנים בשלטון, הרחובות ימשיכו לבעור.
אולם לא רק האריס והשמאל מנצלים בציניות כל הזדמנות לניצחון פוליטי קטן. דונלד טראמפ עצמו הגיע לבית הלבן לא מעט בשל נכונותו לשחרר שוב ושוב שקרים בוטים על יריביו מימין ומשמאל, ועידוד בעקיפין, מדי פעם, להפעיל אלימות על המתנגדים לו. נוסף לכך הפופוליזם הרעיל של הקמפיין שלו, שהרחיק את הפלטפורמה הרפובליקנית ממסריה הישנים והטובים – ממשלה קטנה, חירות כלכלית, סחר חופשי ועוד – תמורת מסרים דמגוגיים וחסרי סיכוי למימוש על טיפול רפואי ממשלתי לכל ומכסים מזיקים על אויבים ובעלי ברית כאחד.
טראמפ הוא לא היחיד כמובן. בערוצי כבלים, בחשבונות טוויטר ובאתרי דעות למיניהם, הולכת ומתפשטת תופעה שפעם שמרנים אמריקניים טעו לחשוב שרק השמאל חוטא בה: רדיפה עיוורת אחר מוקדי כוח, מבלי שימת לב למחיר החברתי והפוליטי. (עוד על הנקודה הזו כאן). מימין, עיתונאים, סופרים ופעילים שהתנגדו לטקטיקות שכאלו – בין אם בהתנגדותם לטראמפ או בסלידתם הכללית מדמגוגיה ופופוליזם – כבר נופו מזמן מהמערך המפלגתי ומרוב גופי התקשורת המרכזיים. משמאל מתחזקת בשנים האחרונות מגמת התפכחות – מהמרקסיזם הגואה, מהאיסור המוחלט לדון בנושאים שקשורים אפילו בעקיפין ללהט"ב או מאידיאולוגיית האנטי-גזענות הגזענית – שהמצטרפים אליה מוגדרים בוגדים ונשלחים הישר אל הגולאג האידיאולוגי. והמרחב הציבורי ממשיך להתכלות.
לא רואים בעיניים
במקרה הזה, ההקבלה בין אמריקה לישראל מובהקת עד כאב. אם פעם זה היה מעורפל, היום נהיה קל יותר ויותר להבדיל בין גורמים ציבוריים ותקשורתיים שמעוניינים לפעול באמת לפי הכללים, לבין אלה שזנחו כל עיקרון תמורת השפעה וכוח. עיינו ערך כל אדם מימין שמעז להעביר טיפת ביקורת על מפלגת השלטון או היושב בראשה, וזוכה אוטומטית למבול ההצהרות כי מדובר בשמאלן, בוגד או רקדן "מה יפית" מקצועי. עיינו ערך המקהלה המתוזמרת משמאל ששלפה את הטענות הירודות ביותר נגד המו"ל של גלובס, אלונה בראון, כשזו החליטה לגייס את שירית אביטן-כהן ככתבת פוליטית. מקהלת קולות שלא בחלה באמצעים בתיאור שירית כשופר ביביסטי – כסוכנת חשאית שנשלחה על ידי הקיסר כדי להשפיע על התקשורת מבפנים. (גילוי נאות: שירית היא כתבת במקור ראשון ופעם זכיתי, הודות לה, בכרטיסי VIP לסינמה סיטי).
הצגת ההפגנות בבלפור כמופת דמוקרטי שסוחף אחריו את רוב העם, הטענה שהשוטרים שם הם סוג של קוזקים מודרניים שפורעים באזרחים תמימים ללא רחמים – אלה מהלכים של אנשים שמעוניינים בכוח – לא בָּאֱמֶת ובטח שלא ביושרה תקשורתית. במקביל, הניסיון לצייר את המפגינים כבוגדים ואת הפרשנים באולפנים כסוכנים זרים – נובע מאותה מוטיבציה בדיוק.
אז נתניהו הוא לא טראמפ, אבל אפשר בהחלט לראות את הדמיון בין האסטרטגיה המוגזמת-לעיתים של הדונלד במאבקו התמידי ב"פייק ניוז", ביריבים ובבעלי ברית סוררים, לבין המתקפות הציניות והמוגזמות של מקורבים לשלטון על עיתונאים ופוליטיקאים שלא מישרים קו. חדשות 12 הם לא בדיוק CNN, אבל קל לראות הקבלה בין טיוח המהומות שם והפיכת הפורעים לגיבורים לאופן בו מהללים ומשבחים פה את מניפי הדגלים השחורים מחוץ לבלפור, גם כשהמציאות מציגה במפורש תמונה אחרת.
ובכל זאת, יש את אלו שעוד לא נכנעו לתכתיבים. הם קיימים בשני הצדדים. תחקירנים ותיקים שמסוגלים למצוא פסול גם בימין וגם בשמאל. כתבים מזוהים פוליטית שלא מתייחסים אל המגזר שלהם כפרה קדושה, בעלי טורים שיצביעו על צביעות בצד שלהם, עורכים בכירים ומו"לים שיכולים להכיל בעלי תפקידים בכירים הנושאים בדעות שסותרות את אלה שלהם. יש להם דעות, כמובן. הם מאמינים בצדקת הדרך שלהם ומוכנים להיאבק עליה בזירות החברתיות השונות, עם הקפדה על החוקים הבסיסיים שיאפשרו לשני הצדדים להמשיך להתווכח לאורך זמן, גם אחרי שצד אחד ינצח באופן נקודתי.
האנשים האלה הם המיעוט. רוב נציגי הציבור עושים שימוש ציני בעובדות כי זו הדרך היעילה ביותר להרוויח הון פוליטי. רוב הפעילים בתקשורת מסלפים את המציאות כי הם בחרו צד ורוצים שהוא ינצח. הם מותחים את הגבולות כי אלה התמריצים שלהם. אבל המיעוט קיים, והוא יכול להשפיע, גם אם במעט, על התמריצים הפוליטיים ועל דעת הקהל.
מי יודע, אולי בעוד כמה שנים המטוטלת תחזור לכיוון השני, ואפילו קצת נתגעגע לקרבות הגלדיאטורים האינטנסיביים של ישראל 2020.
