חשבנו שמוראות עמונה, מגרון ונתיב האבות מאחורינו. שההתנתקות המשפטית בחסות בג"ץ חלפה ונכנסה לספרי ההיסטוריה. שלא נראה עוד כפות דחפור גורסים יישובים פורחים בארץ ישראל. אז חשבנו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יפה בן דוד הייתה משכנעת, מרציאנו לא רצתה לשמוע
– טוב שמרידור התפטר, אבל המציאות שהוא מתאר מדאיגה
– נתניהו נפגש עם קושנר: "הווטו הפלסטיני על השלום הסתיים"
תקנת השוק (סעיף 5) הייתה הדגל של אביחי מנדלבליט. היועמ"ש הציג אותה כמתווה השפוי לפתרון בעיית היישובים הלא מוכרים ביו"ש. בימים ההם החלת הריבונות נתפסה בעיני המשפטנים כמהלך התאבדותי, והיועץ נלחם שהמדינה לא תחוקק חוק ישראלי בשטח שאינו בריבונות ישראלית (חוק ההסדרה). בתמורה הוא הציע לה להשתמש בחוק הירדני החל באזור, שקובע כי עסקת מקרקעין שנעשתה בתום לב תקפה גם אם הסתמכה על רישום שגוי. אחרי שבג"ץ פסל את חוק ההסדרה היא נשארה המתווה הסביר היחיד.
אלא שחיות ומלצר ריסקו את המתווה הזה. לבטל את "החוק החל באזור" הם לא יכולים, אבל הם כן יכולים לפרש אותו בסטנדרטים לא הגיוניים. המושג "תום לב" התנפח למשהו שבין הדרישה לנקיות מ"נגיעות" בתנועת המוסר של נובהרדוק ובין הציפיות של כומר המתפעל תא וידויים. השופטים נברו בהיסטוריה של הקמת כוכב־השחר וטענו שאחד הפקידים שכיהנו בתרפפ"ו "עצם עיניו מלראות את סימני האזהרה ולא צלח את תום הלב".
"עסקינן בתאונה משפטית", ניסה השופט הנדל להוריד את חבריו מהעץ. "תום הלב חייב לקחת בחשבון את שעת המעשה. לא הרי הדרישות מבית חולים היום לדרישות מבתי חולים לפני שלושים שנה". זה לא עזר לו, חבריו המלומדים דהרו אל התאונה החזיתית בעיניים פקוחות. שבוע אחרי ששופטי בג"ץ מנעו את הריסת בית המחבל שרצח את לוחם סיירת גולני, הם הורו על הריסת שכונה יהודית שלמה בלב הארץ. כשהעליונים יזעקו בעתיד על חשיבות שמירת שלטון החוק, לא בטוח שיהיה מי שיקשיב להם.
