העובדה שנתניהו הצליח להוריד את כחול לבן על הברכיים בסוגיית התקציב מלמדת על שלושה דברים. הראשון, שנתניהו לא מתכוון לקיים את הרוטציה ושאנחנו עתידים לעמוד בפני בחירות בשנה הקרובה. השני, שגם אם היה לחץ מצד גנץ ואשכנזי למנוע את החלת הריבונות, נתניהו היה יכול להתגבר עליו בקלות. והשלישי, שכשנתניהו רוצה הוא יכול, ואם הוא לא יכול זה רק כי הוא לא רוצה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יפה בן דוד הייתה משכנעת, מרציאנו לא רצתה לשמוע
– לראשונה בראשות קק"ל יעמוד איש ימין מובהק
– שיעור האבטלה הגבוה – הסיבה והתוצאה של תוכנית המענקים
לדברי נתניהו לא הייתה לו ברירה אלא להיכנע לנשיא טראמפ, שסירב לתמוך בהחלת הריבונות. "לא הייתה לי בחירה בין החלת הריבונות ובין ההסכם עם איחוד האמירויות", אמר. אמת, לשיטתו, שהיה בה היגיון רב. נתניהו לא היה יכול להחיל ריבונות על אפו וחמתו של הממשל האמריקני. אבל הוא היה יכול לפחות לדחות את התחליף של ההסכם עם האמירויות.
כי זאת יש לדעת. ההסכם עם האמירויות חשוב לטראמפ הרבה יותר מלנתניהו. לא בכדי מחל טראמפ על כבודו וקרא לו "הסכם אברהם". הקשר היחיד בין אברהם אבינו לאיחוד האמירויות הוא עשרות מיליוני המצביעים האוונגליסטים, שמוקד אמונתם הוא העיקרון המובע בברכה "ואברכה מברכיך ומקלליך אאור", שנאמרה לאברהם. כשטראמפ ויועציו החליטו לרדת מהחלת הריבונות הם היו זקוקים להישג מדיני אחר שיוכלו לנופף בו כלפי האוונגליסטים לקראת הבחירות. אילו החלת הריבונות הייתה חשובה דיה לנתניהו, הוא היה יכול לסרב להסכם עם איחוד האמירויות, לא לספק לטראמפ ויועצו את התחליף הפוליטי הנחוץ להם כל כך, ובכך לפחות לנסות להחזיר אותם לתוכניתם המקורית. השאלה היא מדוע לא בחר נתניהו במסלול הזה; מדוע לא היה נחוש בדעתו להחיל ריבונות; העובדה שבסוגיית הגרעין האיראני הוא הוכיח שכשהוא רוצה הוא יכול להתעקש גם מול הממשל האמריקני מלמדת שבסוגיית החלת הריבונות הוא פשוט לא רצה מספיק.
יש החושבים שנתניהו לא התכוון מעולם להחיל ריבונות, אך מלבד העובדה שקשה להסביר כך רבות מהידוע לנו על התוכנית ועל הכנתה, התגבשותה והצגתה, ההסבר הזה גם מחמיץ את הלקח המרכזי שראוי ללמוד מכך: נתניהו פשוט לא יכול. כמו הציונות החילונית גם נתניהו לא מסוגל לעבור את הכותל, לפרוץ את המחסום התודעתי של הקו הירוק ולהחיל את ריבונות עם ישראל בכל רחבי ארץ ישראל, ולו בהדרגה.
כדי לעבור את הכותל, בכל משמעותו הסימבולית של המושג, אין די בכישרון פוליטי ומדיני וירטואוזי. גם תוכנית מרשימה ומתוחכמת כמו תוכנית המאה אינה מספיקה. אפילו לא גיוס של חלק מהשמאל הישראלי, שכפי שראינו בשבוע שעבר נתניהו היה יכול בקלות לכפות עליו את רצונו עד שהיה אומר רוצה אני. כדי לעבור את הכותל ולהחיל את הריבונות ביהודה ושומרון צריך להיות חמוש באמונה גדולה, בקישור מחייב לתורת ישראל ולצווי החיים שלה, בתודעה היסטורית ישראלית־אמונית מפותחת ובביטחון איתן באלוקי ישראל הנובע ממנה. עם כל גדולתו, לנתניהו אין כל אלה, ולכן הוא ויתר בקלות על החלת הריבונות.
עם כל חשיבותו של ההסכם עם האמירויות, הוא מתגמד לחלוטין לעומת ערכה של החלת הריבונות, שהייתה מכת מוות לשקר הלאומיות הפלסטינית, המנוף לכל הכוחות, מבית ומחוץ, המתנגדים להמשך תנופתה של שיבת ציון. הלאומיות הפלסטינית הומצאה כדי לנסות לעצור את שיבת ישראל לארצו, והכרעתה הייתה מרוקנת את מפרשי ההתנגדות הכלל העולמית לשיבתנו הנה, ומביאה ממילא את כל ההישגים המדיניים שהמהלך מול האמירויות אמור להביא, ועוד הרבה מעבר להם.
לנוכח התובנה שנתניהו פשוט לא יכול, גם אני עצמי חייב לעשות חשבון נפש. תחכומה של תוכנית המאה שכנע אותי שנתניהו לא רק מתכוון לעשות את הצעד הזה אלא גם יכול לו. לרגע שכחתי שצעד כזה לא יוכל להיעשות מתוך תודעה ביטחונית אלא רק מתוך תודעה אמונית.
אך לא אלמן ישראל. החלופה האמונית, שהיא תנאי הכרחי לקידום התחייה הישראלית, עומדת מוכנה. ימינה בהובלת נפתלי בנט מסתמנת כחלופה פוליטית לנתניהו. העיקר אינו הסקרים המחמיאים, אלא דווקא השילוב האידאולוגי החיוני, הפורה ומחויב המציאות בין העמדה התורנית־אמונית השורשית שמביא סמוטריץ' ובין הפתיחות ויכולת הפריצה ללב החברה הישראלית שמביאים בנט ושקד.
הבשורה הגדולה היא דברי נפתלי בנט בעת האחרונה: לשלושתם שפה משותפת, הם עובדים היטב יחד, והם ילכו יחד לבחירות הבאות. אם היסודות האידיאולוגיים האלה משתלבים היטב לא רק במחשבתם אלא גם באישיותם ובהתנהלותם, הרי שהחלופה לנתניהו ערוכה ומוכנה למלא את תפקידה.
