מעטים הצליחו להישאר אדישים כלפי רות גביזון. היא עוררה מחלוקות, והן לא שככו גם לאחר מותה. היא הוקעה כמשפטנית ליברלית שסירבה להישאר "נאמנה למחנה" – בשמאל־הליברלי סירבו לסלוח לה על בגידותיה החוזרות ונשנות. היא תמכה בחקיקה שסירבה להכיר באיחוד משפחות בין ערבים ישראלים לפלסטינים, תמכה ביישובים נפרדים על בסיס לאומי, הייתה מוכנה לוותר על זכותם של להט"בים להינשא ולאמץ, ותמכה בסגרגציה של פליטים בבתי ספר ממלכתיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בג"ץ מצפה כרמים: תאונה חזיתית בעיניים פקוחות
– יפה בן דוד הייתה משכנעת, מרציאנו לא רצתה לשמוע
– יועץ הסתרים: שובו של מוחמד דחלאן לזירה הבינלאומית
מוקיריה ביקשו להגן עליה מפני המתקפות והדגישו שלא שינתה את עמדתה, אלא מחנה השמאל הוא שאיבד את דרכו והקצין. על אף חילוקי הדעות, שני הצדדים בחרו לנסח את טענותיהם במונחי "בגידה" ו"אובדן דרך", ובכך הסיטו את תשומת הלב מסיבות אחרות, וחשובות לא פחות, שבגינן גביזון עוררה סביבה מחלוקות, בנתה גשרים, ותרמה תרומה סגולית לפוליטיקה הישראלית.
הקול הייחודי של גביזון נבע מנכונותה להתווכח עם בעלי עמדות שונות מאוד משלה, ועם יריבים פוליטיים משמאל ומימין. הפוליטיקה שגביזון חתומה עליה הייתה "פוליטיקה אגונית" ("אגון", ביוונית, פירושו מאבק). פוליטיקה כזו מבוססת על מחלוקת ועל חידוד הבדלים, שרק על בסיסם אפשר לעיתים ליצור מכנה משותף. היא לא ראתה סתירה בין עמדה נחרצת ובין פתיחות לדיאלוג. אדרבה, הראשונה הייתה בעיניה תנאי הכרחי לשנייה.
גם ההסכמות שהגיעה אליהן התבססו על פערים בתפיסות העולם, והתקיימו מול יריבים פוליטיים ולא מול שותפים. המפורסם שבהם הוא הדיאלוג שלה עם הרב מדן, אך אותה מחויבות הובילה גם לפולמוסים עם אינטלקטואלים פלסטינים־ישראלים. בדיון במכון ון ליר היא הידיינה עם חסן ג'בארין על חוק הלאום. גביזון הצטרפה לג'בארין בהוקעת החוק, אך לא לפני שחידדה באופן עמוק את מחלוקותיה עמו. הווכחנות כערך, חידוד הניגודים כמתודה וההתרסה כשיטה היו לא רק תכונת אופי שלה, אלא מחויבות ציבורית ופוליטית.
גביזון התווכחה עם כולם, אך יש סיבה שבגללה היא עוררה במיוחד את חמת חבריה הליברליים. גביזון תקפה בתוך המחנה, והייתה מוכנה לפשרות מחוצה לו. היא ביססה את עמדותיה האישיות על עקרונות יסוד בלתי מתפשרים, אבל בכל הנוגע לחיים המשותפים שלנו כאן היא כפרה בקיומם של עקרונות.
עמדתה העקרונית הייתה שאין דרך ליישב דרכי חיים מתנגשות באמצעות עקרונות. אפשר לקבוע כללי משחק, אבל כשאלו אינם מספיקים, יש צורך בהידברות ובפשרות ובמרחבי עמימות, שימנעו הדרה של קבוצות מהמרחב הציבורי. זה היה הטעם העיקרי להתנגדות הנחרצת שלה לחוק הלאום. היא הבינה שמטרתו לדחוק את האזרחים הלא־יהודים מחוץ למרחב הפוליטי ולערער על אפשרות קיום משותף של יהודים וערבים בישראל. היא הייתה ציונית והאמינה בלאומיות יהודית, אך בזירה הפוליטית ראתה גם בעמימות עיקרון.
בסופו של יום, תרומתה החשובה לא הייתה בפיתוח השקפת עולם מקורית. עמדותיה לגבי ציונות, יהדות ודמוקרטיה לא חרגו ממרחב הדעות המוכר. לא עמדותיה הפוליטיות הן החשובות, אלא עמדותיה ביחס לפוליטי. בימים שבהם, כלשונו של ייטס, "דברים מתפרקים, המרכז לא יכול להחזיק", ביקשה גביזון להחזיק את הדברים מתוך המרכז, אך בלי להתכחש לגיוון העמוק של החברה בישראל. למשימה הזאת לא היה מתאים ממנה. היא ידעה כיצד לאצור מתחים, באופן שלא קורס לתוך עצמו, אלא מייצר עוצמה.
גביזון השאירה אחריה מורשת פוליטית שגם ליריביה יש מה ללמוד ממנה. לימין היה קל לאמצה לחיקו, בעיקר כי השמאל נשאר אמביוולנטי ביחס אליה. רבים העדיפו לראות בה גיס חמישי ולא יריבה פוליטית, לייחס את עמדתה הלעומתית לאופייה הווכחני, ואת מה שנחווה כריאקציונריות למתחים בין חייה האישיים והציבוריים. האמת שלגביזון היה מרכז כובד, והוא אפשר לה להתייצב במרכז שדה המתחים הפוליטי בישראל. היא יצרה מרכז, לא כנקודת אמצע ניטרלית בין קצוות מנוגדים, אלא ככליא ברק פוליטי, וכמרחב המאפשר שיח ציבורי אגוני.
