הצעתו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' לשינוי חוק השבות באופן שימנע אזרחות ישראלית מנכדים של יהודים שאינם יהודים בעצמם היא הצעה גרועה. היא אמנם באה להתמודד עם שאלה אמיתית של פער בין ההגדרה ההלכתית שמציע חוק השבות לשאלת "מיהו יהודי" ובין המציאות היהודית שבפועל. אבל דרך ההתמודדות שלה לא רק אינה נכונה, אלא עלולה אף להביא לטרגדיות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רות גביזון: כליא ברק פוליטי
– החלת ריבונות: נתניהו פשוט לא יכול
– נתניהו נפגש עם קושנר: "הווטו הפלסטיני על השלום הסתיים"
קצת רקע: במשך עשרים השנים הראשונות לקיומו של חוק השבות (1950 עד 1970), לא טרח החוק כלל להגדיר מיהו היהודי שזכאי לעלות לישראל. בפועל ההגדרה הייתה תלויה בזהותו של שר הפנים. כששר הפנים היה חילוני, כל מי שהצהיר על עצמו יהודי נכנס לארץ. לעומת זאת, כששר הפנים היה דתי ההגדרה הייתה הלכתית, ולכן התעקשה המפד"ל להחזיק בתיק הפנים.
השינוי התרחש רק ב־1970, בעקבות פסיקת בג"ץ שהכירה ביהדותם של ילדיו של רס"ן בנימין שליט, שהתחתן עם אישה לא יהודייה שגם לא רצתה להתגייר, בזכות חינוכם כיהודים במשפחתם ובמערכת החינוך הישראלית. אז העתיקה המדינה את הגדרת הזהות ההלכתית גם לספר החוקים: יהודי הוא מי שאמו יהודייה או שהתגייר. כאיזון להגדרה המצמצמת נוסף לחוק סעיף הקובע שגם קרוביו של יהודי (בני זוג, הורים, סבים, ילדים ונכדים), שאינם יהודים, יהיו זכאי עלייה.
המיתוס הישראלי קובע שהתוספת הזאת באה כאיזון להגדרת "מיהו יהודי" של הנאצים, שהגדירה יהודים עד דור שלישי, מסבים ועד נכדים. כתוצאה מכך, לדיון הטעון ממילא בסוגיה הזאת נוסף גם אזכורו של היטלר. אלה אומרים: האם המדינה תמנע מאנשים שאפילו היטלר ראה בהם יהודים ליהנות מחוק השבות? ואלה אומרים: האם ניתן להיטלר את הזכות להגדיר בשבילנו מיהו יהודי? אבל הסיבה האמיתית לקביעת הסעיף המרחיב הייתה פרוזאית יותר: למנוע פירוק משפחות. המחוקקים הבינו שאי אפשר לערוך סלקציה בשער הכניסה לישראל בין יהודים הלכתיים, שיורשו לעלות לארץ, ובין בני זוגם, ילדיהם ונכדיהם, שיאולצו לחזור לאחור.
ב־1970 איש לא חשב שלהרחבת זכאות העלייה תהיה משמעות דרמטית. אבל כששערי ברית המועצות נפתחו לרווחה, התברר שבין מיליון העולים שהגיעו בגל הראשוני, כשליש היו לא יהודים (לפי ההלכה כמובן, לא לפי הגדרתם העצמית). בקרב העולים בשנים האחרונות שיעור הלא יהודים מגיע למחצית, ואף יותר מזה. נוצרו בלי ספק גם מצבים של ניצול ההגדרה המרחיבה של החוק. במו עיניי ראיתי בשגרירות ישראל בקייב משפחה שלמה שאין בה ולו יהודי הלכתי אחד מקבלת אישורי עלייה בזכות הסבא היהודי, שכבר מזמן אינו בין החיים.
לו היה החוק של סמוטריץ' מבקש לבטל אישורי עלייה של אנשים, לא רק נכדים, שמעניק הזכות בעבורם כבר אינו חי, היה בכך היגיון מסוים. אבל כשהחוק מבטל באופן גורף את זכות העלייה של נכדים ליהודי, בלי להבחין אם מעניק הזכות חי או לא, הוא עלול ליצור את אותן טרגדיות שמנסחי החוק ב־1970 ביקשו למנוע. האומנם ישראל תמנע מיהודי המבקש לעלות לארץ לצרף אליו את נכדיו?
אבל בהצעת החוק יש בעיה יסודית עוד יותר: השינוי שמציע סמוטריץ' לא יפתור את הבעיה שהמדינה נדרשת להתמודד איתה. הוא לא יפתור את בעיית הזהות היהודית של 350 אלף העולים שאינם יהודים (וצאצאיהם) שכבר בארץ, והוא לא ישנה בהרבה את שיעור העולים שאינם יהודים בעתיד.
אדרבה, הצעת החוק מנסה להתחמק מהתמודדות עם הסוגיה האמיתית: הפער הדרמטי בין הגדרת הזהות ההלכתית שאימצה המדינה ובין המציאות בפועל של העם היהודי. במציאות יש מאות אלפי בני אדם, אולי מיליונים, החיים כיהודים ומזהים את עצמם כיהודים, אך רק אביהם יהודי, ולפעמים אפילו איש מהוריהם אינו יהודי. זה נכון גם בקרב מבקשי העלייה, ובוודאי בקרב מי שכבר חיים עשרות שנים בישראל.
חוקים אינם יכולים לברוא מציאות, אלא צריכים לתאום אותה. אם המציאות השתנתה, גם הגדרת הזהות היהודית צריכה להשתנות. זו משימה לא פשוטה, שאמנת גביזון־מדן למשל מנסה להתמודד איתה. אבל אי אפשר לברוח ממנה באמצעות חיפוש המטבע מתחת לפנס של עליית הנכדים.
