בחפירות הארכיאולוגיות למרגלות הכותל המערבי, בגן הארכיאולוגי מרכז דוידסון, נחשף ב־1994 קטע הרחוב שנמשך לאורך הכותל המערבי בתקופה ההרודיאנית. ברחוב נמצאו מפולות של אבני ענק מסותתות – מקצתן סולקו בידי הארכאולוגים לשם המשך המחקר ומקצתן נותרו במקומן עד היום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בג"ץ מצפה כרמים: תאונה חזיתית בעיניים פקוחות
– טוב שמרידור התפטר, אבל המציאות שהוא מתאר מדאיגה
– החלת ריבונות: נתניהו פשוט לא יכול
במדרש מסופר שלאחר שהכניעו הרומים את המרד והחריבו את ירושלים, פקד הקיסר אספסיינוס לקעקע את שרידי הר הבית. על הרס הכותל המערבי הופקד אחד מארבעת קציני הצבא – ה"דוכסים" – שהוקצו למשימה, פנגר שמו, אך הוא לא הצליח להשלים אותה ושילם על המחדל בחייו. כשאנו מתבוננים באבנים שהושלכו ארצה ממרומי הכותל המערבי, אנו יכולים להעריך שפנגר התקשה להתמודד עם אבני ענק כאלה, אבל למדרש היה נימוק שונה לגמרי: "וגזְרוּ מן שמיא [מן השמיים] דלא יחרב לעולם. למה? ששכינה במערב" (מדרש רבה, איכה א, לא).
המסורת העממית ייחסה את המדרש הזה לכותל המערבי המוכר, שאכן נשאר עומד זקוף וגאה על אף כל התהפוכות שעברו עליו ועל ירושלים. במרוצת שנות הגלות הארוכות והמרות, הקיר הגבוה והרחב, המשובץ אבני ענק שיש בהן הדר מלכותי ופשטות כאחד, היה לסמל הגעגוע והכיסופים: געגוע לעבר – לבית המקדש ולתפארתו, וכיסופים לעתיד – לבית המקדש ולתפארתו. יהודים רבים נשבעו שהרגישו את נוכחות השכינה בכותל. היו שהעידו שפגשו אותה כאן, לבושת שחורים, והיו אף שסיפרו ששמעו את יבבות הבכי שלה מבין האבנים. כך, לדוגמה, התבטא ר' משה חגיז, מחכמי ירושלים במאה ה־17:
"אם כן, איך המכחיש יכול להכחיש את המוחש הנראה לעין כול, בסימנים ומצרים מובהקים שמסרו לנו אבות אבותינו […] כותל המערבי […] לא נחרב לעולם, יען הוא בנוי ומיוסד על היסודות שבנה דוד, שלא שלטה בהן יד האויב כלל […] למה? שנשבע לו הקב״ה שאינו חרב לעולם, כאשר עינינו המה הרואות, שעדיין בקומתן בצביונן הן עומדין כאלו עכשיו הן נגמרו מיד האומן [ה]א־לוהי, אשר תקע וייסד אותן העמודים למאות דרך נס, ולא דרך טבע כלל לפי גובהן ועוביין, שהוא דבר נמנע שנעשו ונתקעו ונתייסדו שם על יד בני אדם, אם לא בסיוע א־לוהי דווקא […] וחזותן של העמודים ואבני כותל המערבי גם כן בגובהן ורוחבן ועוביין מוכיחות דהם אבנים יקרות, אבן שְׁלֵמה מסע, כמו שהסיעום מן ההר על ידי השמיר" (מ' חאגיז, פרשת אלה מסעי, ירושלים תרצ"ב, עמ' ה־ו).
לכאורה, הן המדרש המבטיח את קיומו הנצחי של הכותל המערבי הן המסורות שצמחו מתוכו נראים תמוהים, לנוכח העובדה שלא רק הכותל המערבי שרד, אלא גם כל שלושת הכתלים האחרים. וכשם שהכותל המערבי שופץ והוגבה בתקופות מאוחרות כך גם שופצו והוגבהו הכתלים הדרומי, המזרחי והצפוני.
ייתכן שהפתרון לבעיה נמצא במדרש מקביל: "הנה זה עומד אחר כותלנו – אחר כותל מערבי של בית המקדש. למה? שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם" (מדרש רבה, שיר השירים ב, ט). הדגש על "כותל מערבי של בית המקדש" מובא גם בגרסה דומה למדרש בדברי הזוהר:
"ר' יצחק אמר: איתי מלבנון כלה (שיר השירים ד, ח) – דא איהי שכינתא [=זוהי שכינה]; איתי מלבנון תבואי (שם) – מאתר בי מקדשא דלעילא [=ממקום בית המקדש של מעלה]; תשורי מראש אמנה (שם) – מאתר בי מקדשא דלעילא ומאתר בי מקדשא דלתתא [=ממקום בית המקדש של מעלה וממקום בית המקדש של מטה]. דאמר רבי יהודה: מעולם לא זזה שכינתא מכותלי דמערבא דבי מקדשא [=מהכותל המערבי של בית המקדש], דכתיב: הנה זה עומד אחר כותלנו (שם ב, ט) – והוא ראש אמנה לכל עלמא [=לכל העולם]" (זוהר, שמות דף ה ע"ב).
הכותל המערבי במשמעותו המוכרת הוא הכותל המערבי של הר הבית, כלומר קיר התמך המערבי לרחבת הר הבית. אבל חכמים לא כיוונו אליו, אלא "לכותל המערבי של בית המקדש". אגפו המערבי של בית המקדש היה הדביר – קודש הקודשים, והשבועה שלא ייחרב לעולם כֻּוונה אפוא אליו. לפי זה, גם את אבני המפולת ברחוב ההרודיאני אין לייחס לפנגר.
אבל אם אכן נשבע הקב"ה לכותל המערבי של בית המקדש שלא ייחרב – היכן הוא? הלא אין זכר בשטח לו ולכל כותל אחר של בית המקדש. להבנתי, המדרש כלל לא דן בשרידים הפיזיים של המבנים, אלא במשמעות הרוחנית של החורבן. חכמינו הלא ידעו שבית קודשי הקודשים כבר לא קיים, אך רצו לומר שהוא קיים, גם אם אנחנו לא רואים אותו. במילים אחרות, מבחינת השכינה אין הבדל אם המבנה קיים או חרב, היא נמצאת שם בכל מצב. המדרש מצביע על רעיון עמוק, שהחורבן אינו סוף הקשר בין העם היהודי לא־לוהיו. הרעיון הזה היה שנוי במחלוקת חכמים:
"אמר ר' שמואל בר נחמן: עד שלא חרב בית המקדש הייתה שכינה שורה בתוכו, שנאמר: ה' בהיכל קודשו (תהילים יא, ד). ומשחרב בית המקדש נסתלקה השכינה לשמים, שנאמר: ה' בשמיים כיסאו (שם). ר' אלעזר אומר: לא זזה השכינה מתוך ההיכל, שנאמר: והיו עיניי וליבי שם כל הימים (דברי הימים ב ז, טז). וכן הוא אומר: קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קודשו סלה (תהילים ג, ה) – אף על פי שהוא חרב הרי הוא בקדושתו […] אמר רבי אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר: הנה זה עומד אחר כותלנו (שיר השירים ב, ט) וכתיב: [ה' בהיכל קודשו ה' בשמיים כיסאו], עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם (תהילים יא, ד). אמר ר' ינאי […] הקדוש ברוך הוא, אף על פי שהוא נראה כמסלק שכינתו מבית המקדש, עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם" (מדרש רבה, שמות ב, ב).
יתרה מזו, לרעיון הזה יש גם נגזרות הלכתיות, שכן אם השכינה נמצאת בהר הבית בכל עת הרי יש לנהוג בו קדושה גם בחורבנו. גם הנקודה הזאת הייתה שנויה במחלוקת בכל הדורות.
אם כך, מתי הוסבה המסורת המזהה את השכינה השורה בכותל המערבי של בית המקדש אל הכותל המערבי של הר הבית? נראה כי האזכור הראשון לכך נמצא בפיוטו של ר' אלעזר ברבי קליר "זכור אשר עשה צר":
"על פתח הר הבית החל לבוא / ביד ארבעה ראשי טפסריו להחריבו / על צד מערבי לזכר השריד בו / וצג אחר כותלנו ולא רב ריבו".
הקליר חי בארץ ישראל במאות ה־6 וה־7. אין ספק כי קינתו כֻּוונה אל סיפור הרס הכתלים בידי ארבעת הקצינים הרומאים, במדרש שהוזכר לעיל. שרידותו של הכותל יוחסה שם לפסוק "הנה זה עומד אחר כתלנו", ולכך רמז הפייטן. אבל הסיפור, לפי הקליר, התרחש דווקא "על פתח הר הבית", כלומר בכותל המערבי של הר הבית, כפי ש"הבינה" המסורת היהודית במרוצת הדורות הבאים.
המקורות ההיסטוריים המעידים על הכותל המערבי של הר הבית כמקום תפילה מאוחרים בהרבה מהקליר, אבל אולי בפיוטו נמצא רמז לתחילת התקדשות האתר בתודעה היהודית?
