אין ספק שאחת הסוגיות המרכזיות המעצימה את תחושת האפליה בקרב יוצאי אתיופיה, בשנים האחרונות היא סוגיית קהילת הממתינים בגונדר ובאדיס. מה אנו מפספסים שם? מי צודק אלה שצועקים בעד העלייה או המתנגדים אליה? הם יהודים או נוצרים? האם הם התנצרו מאונס או מרצון? איך לקרוא להם "ממתינים"? פלאשמורה? זרע ביתא ישראל נוצרים?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חינוך מחדש
– "בכל הקשור ליו"ש, לא היה דבר אחד שבו נתניהו לא רימה"
– בין אומן לבלפור: אל תמהרו לשפוט את חסידי ברסלב
ראשית, כיוון שהדיון חושף את העצבים הרגישים ביותר של החברה לעיתים הוא גולש לאזוריים האישיים, אולם הדיון חייב להתקיים לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. תקיפה אישית המכוונת לאדם הפרטי מסוכנת ואלינו להתרחק ממנה. אף שמנסים תדיר להציג תמונה שלפיה ישנם בתוך הקהילה מתנגדים ותומכים, עלינו לזכור שאף אחד מהם לא מתנגד לעליית יהודים ואף אחד לא בעד עליית נוצרים. כל הצדדים, כולם אנשים משכמם ומעלה, ישרים וטובי לב. כל אחד בדרכו שואף להוציא את הצדק והאמת לאור. לצערי השיח המוסרני, שיח העוסק בנראות ופחות בעובדות. שיח מוקצן, אגרסיבי, שמסמן טובים ורעים באופן דיכוטומי, לא מאפשר להביע עמדה, בלי שיורו לכיוונך חצי האשמה בבגידה ובגזענות. כל השיח הזה למעשה יושב על חשד וחוסר אמון הדדיים שעלולים להשאיר אותנו בראייה חלקית ומקוטעת של המציאות בלי יכולת לראות את התמונה הכוללת. לכן, כל הדיון צריך להיות ענייני, לגופה של הסוגייה. ובכלל אני מאמין שהאדם אינו רע אלא לעיתים אינו ער והמטרה בכל דיון לפיכך היא לגרום לבר פלוגתא שלנו, באמצעות ראיות ועובדות, להיות ער ומודע.
באופן אישי אני מאמין שכל עלייה היא ברכה גדולה לכולנו. אבל יש צורך להסדיר את הקריטריונים בחוק. במחנה הממתינים אורח החיים הוא דתי וכולל שלוש תפילות ביום ולימוד תורה, ממש "שְטֵייטְל" בגונדר. לפי תפיסתם, הם יהודים ולכן הם גם לא מבינים למה לא מעלים אותם לארץ. נוסף על כך, באופן אבסורדי המדינה מעלה דווקא את מי שאיננו יהודי. לפני מספר שבועות פגשתי אישה שהצליחה לעלות ארצה אחרי תקופה ממושכת של המתנה. וכך היא סיפר לי: "עליתי ארצה אחרי כמעט עשרים שנה במחנה. הייתי דתיה, הקפדתי על קיום מצוות אבל לא הייתי זכאית לעלות, ודווקא השכנות הגויות שלי, שלא היה להם שום זיקה ליהדות הם שעלו". הסיפור עורר את סקרנותי, אחרי בירור קצר נודע לי על תופעה של ישראלים, יוצאי אתיופיה שנוהגים לשהות באתיופיה בזוגיות עם גויה מקומית לתקופה ממושכת, ובנות הזוג במקרים רבים מצליחות לעלות ארצה מכוח חוק השבות.
בדומה לכך, מתברר שישנה קבוצה קטנה של יהודים דור ראשון לנישואי תערובת עם גויים המתגוררים עדיין במחוז טגריי. רק לאחרונה קסים ורבני העדה ערכו ביקור באתיופיה וביקרו בטגריי ומצאו יהודים שהם זכאי חוק השבות. על פי עדויות של קרוביהם, מדובר בקבוצה קטנה שאף אחד לא התעניין בה. מי אחראי על המחדל הזה? ומדוע בזמן יהודים בעלי ייחוס מובהק מעלים גויות? נראה שהטקטיקה של מי שצועק צודק עובדת, והסיפורים הללו הם רק חלק קטן, מחוכא ואטלולא סביב הפרשה הכאובה הזאת.
לדעתי אסור לשנות את חוק השבות, צריך לשנות את התפיסה של הרבנות כיוון שחוק השבות מצליח לגעת ב"נפש יהודי פנימה", גם אחר ארבעה דורות, לפיכך יש להתאמץ ולמצוא פתרון הוליסטי לסוגיית הממתינים. יש לשים קץ לסוגיה כואבת שנמשכת שנים רבות ולהורידה סוף סוף מסדר היום הציבורי.
בנוסף לכאב הממתינים, ככל שחולף הזמן אנו מתחילים להבין שפרשת הממתינים היא פצע מדמם לא רק בגוף הפנים קהילתי של יוצא אתיופיה אלא בגוף הלאומי של מדינת ישראל כולה. המסר שמקבלים בני ובנות הנוער, דור שני ליוצאי אתיופיה, הוא שהסיבה לאי עלייתם של הממתינים היא צבע עורם ומדובר בגזענות. אותו המסר יוצר תודעה כוזבת בדבר היותה של החברה הישראלית גזענית. בעוד שהמציאות היא מורכבת וסיפור קהילת הממתינים בגונדר ובאדיס שבאתיופיה איננו גזעני אלא פטרנליסטי, מתנשא ומלא בספינים תקשורתיים.
אסור לנו לחיות בעיוורון, יש בעיות קשות אבל עלינו להיזהר מהחלוקה הדיכוטומית בין מדכאים למדוכאים, בין שחור ללבן ולא כל הבעיות הן בגלל צבע העור. המדיניות החברתית בישראל, כמו בכל מקום בעולם – במדינות של השחורים ובמדינות של הלבנים, מושתתת על מעמדות שונים, אליטה מול פועלים. אין הכוונה דווקא לבני עדה, קהילה או מוצא מסוים. כל מי שהגיע לעמדות כוח והשפעה בתוך השירות הציבורי עלול להשתמש בכוחו בצורה פטרנליסטית. את המדיניות המעוותת יש לתקן אך יש להדגיש ששורשה אינה גזענות.
על מנת לשים קץ לסאגה הזאת, התכנסו מנהיגים פוליטיים וחינוכיים, לצד קייסים ורבנים וגיבשו בחצי השנה האחרונה מתווה לפתרון סוגיית הממתינים בהובלת ארגון "פנימה". המתווה, שנכתב בהסכמה של רבים, מציע שממשלת ישראל תקים גוף בעל מעמד סטטוטורי שיהיה אחראי על גיבוש מדיניות סדורה הכוללת את תנאי הזכאות לכניסה לארץ. במועצה יהיו חברים: הקסים המבוגרים, רבני העדה וזקני העדה המתמצאים באילנות יוחסין של קהילת ביתא ישראל, נציגי משרד הפנים ורשות ההגירה, נציגי הסוכנות היהודית לישראל ונציגי הממתינים. יערכו בירור של זהותם של מבקשי העלייה בטענה שהם צאצאי יהודים שהמירו את דתם באונס המשטר, במידה וימצא שהם מזרעי ישראל, תאושר עלייתם על פי חוק השבות המורחב.
בשלב הזה אני סבור שעם הקמת המועצה יש לדאוג ליישום החלטות הממשלה בעבר. לאחר מכן, יש לגבש קריטריונים לזכאות לעלייה ולדאוג לאישורי עלייה מידיים לזכאים, ומצד שני לדאוג להודעה רשמית ומנומקת לאלה שיימצא שאינם זכאי עלייה.
המתווה הוצג לפני שרת הקליטה פנינה תמנו־שטה ואני שמח לשמוע שאכן המהלך רוקם עור וגידים ולפני מספר ימים התבשרנו שהשרה הציגה מתווה להעלאת הממתינים באתיופיה. אם השרה, בתאום עם הממשלה, תפעל על פי המתווה של "פנימה", אני מקווה שנצליח להיחלץ מהבוץ בו שקענו כמדינה ובעיקר לחלץ את המשפחות הרבות החיות כבר שנים במחנות ההמתנה.
