הדרך לאומן: דרכונים מזויפים, הברחת גבולות ומאסרים

"שנים על שנים נמשכת עליית-הרגל הפלאית הזו לאומאן, לקבר הצדיק החי. רבים מהם נרצחו, רבים מהם גלו למדבריות-עד, נמקים במרתפי כלא; אבל הם חיים במחיצת הרבי ומזמינים לחברותם את אחיהם הפזורים בעולם. המוות אין לו כל דריסת הרגל בין חסידי בראצלאב". כך תיאר עורך 'הצופה', שבתאי דון-יחיא (1909 – 1981) בראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת את "החסידים המתים", חסידיו של רבי נחמן מברסלב "שרוקדים בדביקות עצומה ובעיניהם מבריק קבר האש של המורה, שלאמיתו של דבר הוא שוכן עזוב מרושל בשבי סטאלין" (הצופה, 12.1.1940).

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– דרוש מתווה שקול לפתרון סוגיית הממתינים באתיופיה
– שער הגיא: סיפורו של הישראלי הראשון בטור דה פראנס
– יפה בימי מגפה: הדעיכה האנושית אורבת מעבר לפינה

רבי נחמן מברסלב (1772 – 1810), נינו של מייסד תנועת החסידות הבעש"ט, עמד בפני חסידיו על החשיבות לשהות במחיצתו בראש השנה "אִישׁ לא יֵעָדֵר. כִּי כָּל עִנְיָן שֶׁלִּי הוּא רַק ראשׁ הַשָּׁנָה" (חיי מוהר"ן, תג), והבטיח עוד בחייו כי הבא לפקוד את קברו, ייתן פרוטה לצדקה, יאמר את עשרת פרקי התהילים של התיקון הכללי "וּבְוַדַּאי יוֹשִׁיעַ לָזֶה הָאָדָם וְאָמַר שֶׁבְּהַפֵּאוֹת יוֹצִיא אוֹתוֹ מֵהַגֵּיהִנּוֹם" (חיי מוהר"ן, רכה). כחצי שנה לפני מותו עבר רבי נחמן להתגורר בעיר אומן ונפטר ממחלת השחפת ב-י"ח בתשרי תקע"א (16.10.1810). בשל ההערצה העצומה אליו והצהרתו "הָאֵשׁ שֶׁלִּי תּוּקַד עַד שֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ" (חיי מוהר"ן, שו), לא קם לו יורש ולכן כונו חסידיו ביידיש "טויטע חסידים" כלומר "חסידים מתים".

תלמידו המובהק ומפיץ תורתו של רבי נחמן, היה רבי נתן שטנהרץ מנמירוב (1780 – 1844), שהדפיס את ספריו והנהיג את העלייה לקברו בראש השנה באומן המכונה 'הקיבוץ'. רבי נתן "גם בנה בעיר אומן בית המדרש לחסידי ברצלב, אשר עד היום ינהרו שמה כמה אלפים חסידי ברצלב…שנה שנה יבואו לעיר אומן להתפלל על קבר רבם מהר"ן ז"ל בבית העלמין הישן…" (עברי אנכי, 12.10.1888).

בעקבות מהפכת אוקטובר 1917, וכתוצאה מהמלחמה הפולנית-סובייטית (1921-1919) עבר מרבית שטח אוקראינה לחלק מברית המועצות. בה בעת הונהג תחת השלטון הקומוניסטי, אתאיזם מדיני, שבו תמך המשטר באופן עקבי בשליטה, דיכוי ולבסוף בחיסול האמונות הדתיות. בנסיבות אלו נמנע מחסידי ברסלב בפולין לפקוד את קבר רבם ומקום 'הקיבוץ' נקבע בלובלין. "אף כי עוד הוסיפו חסידי ברצלב, מערי פולין ביחוד, לחדור לאומן במסירת נפש ממש…" (העולם, 2.9.1937). "שנה-שנה השתדלו החסידים להשיג רישיון כניסה לאומאן ללא הועיל". ערב ראש השנה תרצ"ח (ספטמבר 1937) חידשו שוב החסידים את בקשתם בפני הקונסוליה הסובייטית בוורשה "וניתן להם הרישיון הדרוש לבקר את קבר רבם הנערץ" (הצופה, 1.9.1937).

חוקר הספרות והספרן הראשי של ספריית שוקן בירושלים אברהם מאיר הברמן (1901 – 1980) כתב בשנות השלושים כי 'הקיבוץ' הראשון של חסידי ברסלב בארץ-ישראל היה בצפת (מירון) ולאחר-מכן נוסד 'קיבוץ' גם בירושלים. לדבריו נתאחדו שני הקיבוצים "וקבלו עליהם להתקבץ בראש השנה רק בירושלים…שגם בזמן שהיתה אפשרות לנסוע לאומאן, היו ביו חסידי ברצלב בארץ ישראל כאלה אשר ישיבת ארץ-ישראל הכריעה בעיניהם, ולא רצו לבטלה אף לשם הנסיעה לאומאן" (העולם, 2.9.1937).

לימים העיד הסופר יהודה יערי (1900 – 1982), מחלוצי העלייה השלישית ומחברי תנועת 'השומר הצעיר' כי הרעיון לשמה של צורת ההתיישבות השיתופית, הושאל מהתכנסות חסידי ברסלב בראש השנה – 'הקיבוץ'. היה זה לאחר שאחד החברים סיפר באספה על מפגשו עם חסיד ברסלב בירושלים "שמעו אנשינו את דברי החבר, קיימו וקיבלו עליהם לקרוא למחננו מכאן ואילך בשם 'קיבוץ השומר הצעיר'. וראה זה פלא: לא עברו ימים מועטים עד שכל החבורות, הגדודים, הפלוגות והקבוצות הגדולות שינו שמם וקראו לעצמם בשם קיבוץ" (על המשמר, 12.2.1965).

באלול תרפ"ט (ספטמבר 1929) יצא מירושלים הרב שמואל הורביץ (1905 – 1972) בכדי להסתופף בקבר רבו באומן בראש השנה ונותר להתגורר שם במשך שנה וחצי. בדרכו לשוב לארץ-ישראל, נעצר הורביץ בחשד לריגול. הוא הושם בכלא בתנאים קשים, הועמד לדין ונגזר עליו מיתה בתלייה. "האיש יצא מארץ ישראל עוד לפני שלוש שנים. הוא מחסידי ברצלב… תושב בשכונת בית ישראל בירושלים. השאיר בה אישה וילד" (דבר, 9.5.1932). בזכות התערבותו של הרב הראשי הראי"ה קוק (1865 – 1935), שפנה לקונסול הבריטי במוסקבה, ניצלו חייו של הורביץ והוא שב לביתו בירושלים (מ' נחמני, שני המאורות, ירושלים תשע"ט, עמ' 68-55(.

בחלוף כעשור (ינואר 1940) "הגעגועים לקברו של הרב מברצלב" הובילו שוב למאסר. מספר חודשים קודם-לכן פנה עורך-הדין יצחק-דוד כתר בשם מספר חסידי ברסלב בירושלים לקונסול הבריטי בקייב בשאלה, "כיצד אפשר להשיג רישיון כניסה לרוסיה כדי להשתטח על קברו של רבי נחמן מבראצלאב באומאן?". הקונסול השיב כי הכתובת לכך היא משרד ממשלתי במוסקבה ומר כתר פנה אליה בבקשה. אולם הצנזורה בדואר הראשי העבירה את מכתבו לידי "הבולשת הבריטית", שעצרה אותו ופתחה בחקירה נמרצת (הצופה, 10.1.1940; המשקיף, 11.1.1940). בראש השנה תש"א (אוקטובר 1940) נותרו חסידי ברסלב בעיר הקודש וביום פטירתו של רבי נחמן "התאספו כרגיל…על יד הכותל המערבי והתפללו לעילוי נשמתו של רבם הגדול" (הצופה, 21.10.1940).

ואכן מרכזם של חסידי ברסלב היה בירושלים, שבה נהגו לערוך "תיקון חצות ברבים בעיר העתיקה. ואם אין סכנה יוצאת מהכלל, עורכים הם תיקון חצות על יד הכותל" (הבוקר, 1.7.1938). לפי דבריו של רבי נחמן "יש בקיום מצוות חצות כדי להחיש את בנין המקדש. ולא עוד, אלא קימת-חצות גורמת גם אהבת-ישראל ומעוררת את 'הנקודות הטובות' שיש בכל אחד מישראל" (הצופה, 9.9.1947). ביומנו של רב הכותל יצחק אביגדור אורנשטיין (1893 – 1948), נזכרו חסידי ברסלב כאחרונים להתפלל בכותל המערבי לפני נפילת העיר העתיקה במלחמת העצמאות וערכו בו תיקון חצות בשבת ט"ז בכסלו תש"ח (29.11.1947).

לאחר הקמת מדינת ישראל וכינון הקשרים הדיפלומטיים עם ברית המועצות, העניקה השגרירות הסובייטית לחסידי ברסלב במספר הזדמנויות אשרות כניסה כדי להגיע בראש השנה לאומן "הבקשות…הוגשו כבר לפני מספר שנים, אולם רק עתה קיבלו אותן. העיר אומן אינה נכללת אמנם בתכנית הסיורים של התיירים ברוסיה, אולם הוסבר לחסידי ברסלאב, כי אם יהיו בקיוב יוכלו לקבל שם רישיון לבקר באומן" (למרחב, 12.9.1958; הצופה, 6.10.1959). בטיפול בבקשות חסידי ברסלב בישראל להגיע לקבר רבם באומן סייע רבה הראשי של מוסקבה שלמה שלייפר (1890 – 1957), שאף  פעל "לפדות מידי תושבי הכפר אומן… חלקת אדמה בה מצוי קבר של ר' נחמן מברצלב, כדי לגדרו ולשפצו" (מעריב, 2.4.1957).

בליל ראשון של ראש השנה תשכ"ד (ספטמבר 1963), מלווה בשני שוטרים הלך ברגל נשיא המדינה זלמן שז"ר (1889 – 1974) משכונת רחביה להתפלל ב"שטיבל" של חסידי ברסלב במאה שערים "הייתה סמליות רבה בכך… אלה הם 'החסידים המתים'… נפשם יוצאת להשתטח על קבר רבם, אך שלטונות ברית המועצות אוטמים אוזניהם. הנשיא אף הוא יליד רוסיה, בא, איפוא, כאילו לנחמם על שטרם עלה בידם לבנות את הגשר לשם, והוא בא גם להעניק ממורא מלכות למאה שערים הקנאית… רק בא ל'שטיבל' – וכבר נפתחו כל הלבבות לפניו. כאילו לא היה כל ויכוח סביב בואו. כולם כאחד חפצו ביקרו וביקשו להסתופף בצילו. המחיצות נפלו. ר' זלמן, ה'פרזידנט', לחץ ידי כולם בברכת 'כתיבה וחתימה טובה' ובין מנחה למעריב אף ניהל עמם שיחה באידיש עסיסית וסיפר מעשיות על ניסיו ונפלאותיו של ר' נחמן מברצלב" (מעריב, 22.9.1963).

בשנים הבאות קיימו את מצוות העלייה לקבר רבי נחמן באומן  רק החסידים שהתגוררו בארה"ב ואירופה. "לחסידי ברסלב בישראל לא ניתנת האפשרות לבקר באומן". כך למשל ההכנות לראש השנה של שנת תשל"א (אוקטובר 1970) לא האירה להם פנים "…הכולרה שפרצה בברית-המועצות מנעה מחסידי ברסלב להשתטח על קבר רבם…גם עמיתיהם בבריה"מ השומרים שם על הגחלת לא הורשו לבוא השנה לאומן" (מעריב, 28.10.1970).

בראשית שנות השמונים זכורה פרשת מאסרו בקייב של חסיד ברסלב מאיר דויטש, שנסע מירושלים בדרכון מזויף להשתטח על קבר רבו. לאחר שחרורו פנה הרב האמריקאי מרדכי פינחס טייץ (1908 – 1995) לחסידי ברסלב בירושלים והפציר בהם שלא לנסוע לאומן עם דרכונים מזויפים, דבר העלול להעמיד בסכנה את קבר רבם, שבעבר רצו השלטונות הסובייטים להרוס ולהקים תחתיו בתי מגורים. החסידים נענו לפנייתו והתחייבו בכתב "כי להבא לא ייסעו לאומן בלי דרכונים אמיתיים" בהסתמכם על צוואתו של רבי נתן שטרנהרץ "אף על נשגבות עניין השתטחות על ציון רבנו הקדוש, אשר כל המניעות העולם לא יעכבונו – בכל זאת ובשום אופן, בלי דרכון לא היה נוסע" (דבר, 28.1.1981). בחודשים הבאים ניתנו לראשונה לקבוצות של חסידי ברסלב מאמריקה אשרות כניסה המאפשרות לבקר באומן "עד עתה ניתנו אשרות כניסה רק לעיר קייב ולמספר ימים, החסידים היו בחשאי (לאחר שהרוסים היו עוצמים עין) מבקרים באומן". בד-בבד נעשו ניסיונות מול השלטונות בברית-המועצות לאפשר לחסידי ברסלב מישראל להגיע לאומן (דבר, 10.8.1981).

באמצע שנות השמונים הורשו קבוצות חסידי ברסלב מישראל להגיע לאומן והחלו לפקוד את קברו של רבי נחמן (דבר מתאריכים: 22.2.1985, 20.12.1985). גם האסון בכור הגרעיני בצ'רנוביל (26.4.1986), לא עצרה בעדם למרות הקרינה הרדיואקטיבית באזור (דבר מתאריכים: 5.5.1986, 10.8.1986).לאחר התפרקות ברית המועצות (1990) החלה עלייה נרחבת לאומן בחנוכה ובשבועות, וכן ביום הולדתו של רבי נחמן, בערב ראש חודש ניסן. אולם כאמור המועד שבו מתרחשת העלייה ההמונית ביותר היא בראש השנה. מסורת זו סחפה אליה גם אנשים מחוץ לחסידות ברסלב ועוררה עליה ביקורת והתנגדות מצד רבנים. בשלושת העשורים הבאים הועלו מספר יוזמות ונעשו ניסיונות להעלאת עצמותיו של רבי נחמן מברסלב לקבורה בישראל. אולם כיום קיימת לכך התנגדות מצד השלטון האוקראיני בטענה, שמדובר באתר מורשת לאומי.

לנוכח תלאות הדרך לפקוד את רבם מזה מאתיים ועשר שנים, ספק אם משבר הקורונה העולמי (2020), יוכל לכבות את אש התמיד הבוערת ב'חסידים המתים' של ברסלב.

ד"ר דותן גורן, חוקר תולדות ארץ-ישראל בעת החדשה