עד כמה מח"ש והמשטרה של איזי בכר, הדמות הראשית בסדרה מנאייכ, מזכירים את המציאות? קשה לענות תשובה מלאה על השאלה שריחפה מעל עשרה פרקים מותחים של עוד סדרה ישראלית מצוינת מבית התאגיד.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
השוטר הטוב והשוטר הרע
המועדון הסגור של עיתונאי השמאל: ליברלים דה לה שמאטע
חמש סדרות שאתם חייבים לראות: הרשימה של גואל פינטו
אמש הגיעה סדרת המשטרה של כאן 11 לסיומה בפרק סיום שכלל את כל המרכיבים לנוסחת הצלחה: רגע לפני שהעלילה מתיישרת לתסריט שכתבו הצופים במוחם, הכל מתהפך. ככה לימדו אותנו בבית ספר לקולנוע; בסיפור של כל גיבור צריך לקרות משהו בדרך להשגת המטרה שלו, כזה שיגרום לו לחשב מסלול מחדש. במקרה של איזי בכר – חוקר מח"ש שרגע לפני הפנסיה מנסה לחשוף את ארגון הפשע שפועל בתוך משטרת ראשון לציון ושבראשו עומד אחד החברים הטובים שלו- החקירה נסגרת ברגע אחד. המערכת, כך מסבירים לו, שומרת קודם כל על עצמה. בעיקרון הזה, נאחז האנטיגוניסט של בכר, ניצב משנה ברק הראל, גם כשאנחנו ואולי גם הוא בטוחים שהוא סופסוף נתפס.
התפנית המבאסת הזו בעלילה, היא גם זו שמשמחת אותנו. הרי היא זו שמבטיחה את העונה השנייה.
עוד מרכיבים להצלחה ששולבו לאורך כל הסדרה ונכחו גם בפרק הסיום, הם המשחק הנפלא של השחקנים הראשיים. שלום אסייג מצליח בחכמה לבנות דמות טראגית, אנושית שעושה מה שכל גיבור עושה גם אם נהרסים לו החיים תוך כדי: רודפת אחרי הצדק. לצופים שרגילים לצחוק ממנו כבר שנים, לא נותר אלא לכאוב ולהזדהות איתו.
עמוס תמם הוא שחקן דרמה נפלא שמצליח לשכנע בעבריינותו לא פחות מאשר המשחק הכפול של הדמות שהוא מגלם, ברק הראל. מיה דגן ולירז חממי מביאות אותנטיות למסך, כזו שגם מצליחה לבלבל אותנו במענה על השאלה שהזכרנו בהתחלה. דגן שחקנית ותיקה נפלאה ומשכנעת אבל חממי היא הפתעת הסדרה. החשיבה על הפרטים האנושיים הקטנים ביותר בבימוי של אלון זינגמן מרשימה והיא זו שמדגימה את האותנטיות על המסך. למשל, כשאחת מהדמויות נתפסת בקלקלתה וצריכה לשקר או להתעמת עם האמת, גירוד קל בצוואר מלמד על חוסר הנוחות שהיא חשה כמו כל בן אדם רגיל.
אך עם כל הכבוד לבימוי ולמשחק הנהדר, גם של צוות שחקני המשנה, התסריט של יוצר הסדרה רועי עידן הוא הפנינה האמיתית של מנאייכ. עבודת תחקיר יסודית הביאה למעטפת שאפשר להשתכנע כי היא כמעט מדויקת. אם בעבודת המחלקה לחקירות שוטרים ואם במערכות יחסים בין שוטרים ובין מערכות כמו הפרקליטות והמשטרה. העלילה עצמה מתוחכמת, אקדח מעשן או רמזים מטרימים מושתלים לאורכה ביסודיות ונשלפים בטיימינג הנכון. כל אלה, בצירוף הסיום הבלתי צפוי שכאמור, מבטיח את העונה השנייה- יכולים להביא את יוצרי הסדרה הישראלית להסתכל על האבק שהם ישאירו לתכניות המז"פ האמריקאיות כמו C.S.I ודוגמתה. נקווה שהקורונה לא תמנע מאתנו גם את זה.
יחד עם האותנטיות שמביאה אותנו להעריך ולצפות בסדרה, כדאי להדגיש את כלי ההגזמה שנתון ביד היוצרים כדי לספק את המתח הדרוש וכדי לשרת את העלילה. אמנם האינטריגות בין צמרת המשטרה, ובינם לבין הפרקליטות כפי שקיימות בסדרה, מתקיימות גם במציאות. הדרך לתפקידים בכירים הרבה פעמים, אם לא בכולן, עוברת בפוליטיקה שבאה לידי ביטוי גם במנאייכ, ויש שוטרים רבים שסורחים לצערנו, אך משטרת ישראל איננה ארגון פשע כפי שעולה מהעלילה. מכל מקום, גם אם קיים מעין ארגון כזה בתוך ובחסות המשטרה, הוא לא קיים בסדר גודל כזה, דוגמת כנופיות המאפיה של ניו יורק בשנות השבעים (בהקשר זה, עוד סדרה מצוינת לעשות לה בינג', 'עיר ללא פחד' של נטפליקס).
תדמית משטרה חיובית היא משהו שנלחמים עליו כל הזמן, בטח מאז החל לנסוק עידן הרשתות החברתיות והתיעודים שעולים בהן, ובטח בעידן ההפגנות הנוכחי. תדמית מח"ש, היא משהו שפחות ניתן לו תשומת לב. ידיעה איזוטרית לכאורה על רפורמה ששר המשפטים מקדם במח"ש, אזרוח מלא של המחלקה שבאורח פלא השתלב גם בתסריט, יכולה וצריכה הייתה לשפוך קצת יותר אור על המחלקה במשרד המשפטים שסופגת לא מעט ביקורת. באה מנאייכ, ושופכת הרבה אור על סוגיות המשטרה, פחות מדי על האנשים שחוקרים אותה.
