העימות בין שר האוצר, ישראל כץ, וראש אגף התקציבים המתפטר, שאול מרידור, מסמל את מערכת היחסים בין ממשלות הליכוד האחרונות בין הדרג הפוליטי הנבחר והדרג המקצועי הממונה. התקפות הפוליטיקאים, אישיות ופרועות לעתים, על הפקידים, במיוחד כשהאחרונים מבקשים לערער על מדיניות השר, ולמנוע ממנו לנקוט פעולות שבעיניהם הן לא חוקיות או פוגעות באינטרס הציבורי בשם אינטרס אישי או מגזרי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בפרקליטות מודים: נערכו תיקונים בתמלילי החקירה בפרשת אלוביץ'
– שקט מעורר דאגה: נתניהו כבר לא מבטיח ריבונות ובנייה
– בחירות אזוריות: הפיתרון למלחמת השבטים
ייאמר מייד: המתח בין הדרג הפוליטי והמקצועי הוא מאבני היסוד של כל מדינה. הוא היה נחלתן של ממשלות קודמות, והוא רווח גם במדינות אחרות. העובדה שמשטר מסוים מוגדר כדמוקרטי איננה משנה את יצר לב האדם, והיצר הזה גורם לפוליטיקאים באשר הם, לרצות לנהל את המדינה כהבנתם, בשם המנדט שקיבלו מהבוחר, ולא להיות מופרעים בידי פקידות כלשהי. אבל ההבנה שגם משטר שנבחר על ידי הציבור ברוב דמוקרטי תקין עלול לנהוג בעריצות, או אפילו לפגוע שלא לצורך באזרחים, גרמה לכל הדמוקרטיות להצמיד לפוליטיקאים שלהם מערכות בקרה משמעותיות. יועצים משפטיים, חשבים, ודרג פקידות מקצועי שתפקידו אינו רק למלא את הוראות השר, אלא גם להיות מסוגל לעמוד מול השר כשנראה שהוראותיו נוגדות את החוק, או אפילו 'רק' את האינטרס הציבורי. משום כך הם מכונים שומרי הסף.
אכן, כל עמדת כוח יכולה להשחית את בעליה, וזה נכון לא רק לגבי הפוליטיקאים אלא גם לגבי שומרי הסף. גם הם יכולים להתפתות לראות סכנה גדולה בכל עמדה לגיטימית של השר הממונה, ואף גרוע יותר: לנסות ולהשליט את עמדותיהם שלהם בכסות של חוות דעת מקצועיות. וכבר היו דברים מעולם, בישראל כמו גם במדינות אחרות. את אותם מקרים שכבר קרו מנסים הפוליטיקאים, ובראשם ראש הממשלה, לנצל כדי לשכנע אותנו שבכל מקרה של התנגשות בין הפוליטיקאי והפקיד – הפקיד אינו אלא שמאלן המבקש להשליט את עמדתו הפוליטית על השר. ההכללה הזו כשלעצמה היא עמדה פופוליסטית מסוכנת.
אדרבה, יבחן כל אחד מאיתנו את המקרה האחרון, זה של כץ ומרידור. מרידור טען שהחלטות הממשלה בתחום הכלכלי מתקבלות על פי אינטרסים זרים, ומשום כך אינו מוכן להמשיך להיות אחראי למימושן. כץ טען מולו שמתקפתו היא המשך של הפוטש שמנהלת משפחת מרידור לדורותיה נגד הליכוד בכלל, ונגד בנימין נתניהו בפרט. לרובנו אין כמובן את כל העובדות כדי לדעת בבירור מי צודק. אבל ממבט כללי על אירועי החודשים האחרונים ניתן להתרשם שהחלטות כלכליות רבות, וגם החלטות אחרות, התקבלו משיקולים פוליטיים. בין אם מדובר בעיכוב של חודשים ארוכים בעיצוב תקציב מדינה, כדי לאפשר לנתניהו נקודת יציאה נוחה לבחירות, ובין אם בהבטחה לחרדים שלמרות העיכוב הזה יגויס עבור הישיבות והכוללים תקציב ביניים מיוחד. העובדה שעיקר טיעונו הנגדי של כץ התמקד בדמגוגיות נגד "משפחת מרידור" רק מוכיחה שבמקרה הזה לפחות, הפקיד ייצג עמדה צודקת יותר מזו של הפוליטיקאי.
אם כך הדבר, מותר להסיק מכאן שאולי גם בחלק מהמקרים האחרים שעלו לכותרות בשנים האחרונות צודקים הפקידים, ולא הפוליטיקאים. נכון שלפי הכללים המקובלים במשטר דמוקרטי, לדרג הנבחר ישנה זכות המילה האחרונה מול הפקידות, ואם הוא מתעקש על עמדתו, הרי הפקיד הוא שצריך להתפטר. כך עשה מרידור. יחד עם זאת, האם זה סוג היחסים שהיינו רוצים לראות בין שרים ופקידים – צייתנות מוחלטת או התפטרות מיידית? האם לא היינו רוצים לראות פקידים שמנסים כמיטב יכולתם לייצג את האינטרס הציבורי גם מול השרים, כשהם שומרים את נשק ההתפטרות רק למצבי קיצון של חוסר ברירה?
ההכללה הרואה בכלל מקרי ההתנגשות בין פוליטיקאים לפקידים את הניסיון השמאלני למנוע מהפוליטיקאים של הימין לממש את דרכם, נובעת מאינטרס של הפוליטיקאים עצמם לדחות מעליהם כל בקרה ולאפשר להם לעשות ככל העולה על רוחם מבחינה משפטית וכלכלית. וזה כבר האינטרס של כולנו שהמגמה הזו לא תצלח. אסור לציבור לוותר על שיפוט ענייני ועצמאי של כל מקרה לגופו. כשם שמתן סמכות גורפת לפקידים לעשות כהבנתם הוא עניין מסוכן, כך מסוכן אפילו יותר מתן סמכות שכזו לפוליטיקאים. אסור שבחסות החלוקה הדיכוטומית בין ימין ושמאל, או בין תומכי ביבי למתנגדיו, נאפשר לגורם כלשהו לגרום נזקים שעלולים להיות כבדים מנשוא על הדמוקרטיה הישראלית או על הכלכלה שלה.
