לפני חמש שנים לא ידעתי באיזה רחוב גר ראש הממשלה. ולא רק אני: כמעט אף אחד לא ידע, חוץ מהמאבטחים ומהשליחים שהביאו גלידה בטעם פיסטוק. רק בשנים האחרונות התחילו לדבר על "בלפור" כמעין מקבילה ישראלית ל"דאונינג עשר": כתובת הבית כמטפורה לסמכות השלטונית של הדייר. אלא שבישראל משתמשים ב"בלפור" רק בהקשרים שליליים. לא יאמרו "בבלפור נטווים קשרים עם סודן", אלא רק "מהדקים את המצור על החזירוּת בבלפור". מה שמביא אותי לחשוד למה צץ פתאום כל הבלפור הזה; יכול להיות שזה ניסיון להעניק תדמית מוסדית לשנאה אישית. שונאי נתניהו מנסים לטשטש את האופי הפרטי של טינתם לביבי: זה לא שהם מפגינים נגד משפחה אחת שהם שונאים; הם מפגינים נגד "בלפור".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בית המשפט קבע: הליך ההסגרה של מלכה לייפר יימשך
– כתב אישום נגד חקלאי שירה בתוקפים פלסטיניים
– בירדן לא מוכנים לקבל את סתימת הפיות
מעולם לא היו בישראל ביטויי שנאה כאלו כלפי ראש ממשלה. אני זוכר היטב את הדיבורים נגד רבין בתקופה שלפני הרצח. הדברים שנאמרים היום נגד נתניהו גרועים בהרבה. אני זוכר איך בימי הפיגועים הנוראים של אוסלו נזף הרב דרוקמן במי שכינה את ממשלת רבין "ממשלת זדון". והרי הביטוי הזה הוא שיר אהבה לעומת הרפרטואר המילולי של שונאי נתניהו היום. שלא לדבר על כך שיריבי רבין לא העלו על דעתם לגרור לרפש את אשתו וילדיו.
נתניהו רחוק מלהיות מושלם, אבל קשה להבין את הלהט של שונאיו. הרי נתניהו לא שלח אותם למלחמות נוראות, לא פקד על חיילים להרוס את בתיהם, ואפילו המשבר הכלכלי העולמי אינו באמת באשמתו. מה הוא כן עשה? שגרירות אמריקנית בירושלים והסכם שלום עם מדינה ערבית.
מקובל לומר שנתניהו מסית, אבל הרטוריקה שלו הרבה יותר מתונה מזו של רוב קודמיו. כאשר אני מבקש לשמוע דוגמאות להסתה הנוראה, מצטטים לי תמיד אותו חצי משפט שלחש נתניהו באוזני הרב כדורי לפני עשרים ושלוש שנים, בשיחה שחשב שהיא פרטית. רבין, לעומתו, כתב בספר פומבי שהמתנחלים הם סרטן.
האם שונאים את נתניהו בגלל השחיתות שלו? לראשי ממשלה אחרים סלחו על מעשים חמורים יותר. לוי אשכול מכר את דירתו הפרטית למשרד האוצר, שבראשו עמד. ההיסטוריון פרופ' יוסי גולדשטיין אמר ל"הארץ" דברים קשים מאוד על הנהנתנות של רבין ופרס. את הפרשות של שרון וברק אנחנו זוכרים היטב. אפילו בן־גוריון הגדול, שוודאי לא היה נהנתן, קנה בכל ביקור בחו"ל עשרות ספרים נדירים ויקרים לספרייתו הפרטית, והשאיר לעוזריו לשלם את החשבון מכספי המדינה. הוא גם שלח את השב"כ לצותת ליריביו הפוליטיים. חטאי אחרים אינם מטהרים את חטאיו של נתניהו, אם אכן היו כאלו. אך מי שמכיר את ההיסטוריה ירים גבה כשישמע משונאי נתניהו, המעריצים את פרס ובן־גוריון, שרק טוהר המידות מטריד אותם.
יש לי ידידים רבנים שמדברים על נתניהו כאילו היה אחאב הרשע בכרם נבות. אבל בניגוד למקרה של אחאב ואיזבל, נתניהו לא רצח אף אחד. מי שיש לו ביד פטיש, כל בעיה נראית לו כמו מסמר; ומי שיש לו ביד תנ"ך, כל סיגר נראה לו כמו כרם נבות. אך כפי שאמר פעם פרויד, לפעמים סיגר הוא רק סיגר. ההאשמות נגד נתניהו מזכירות יותר את המתנות שקיבל שלמה ממלכת שבא. אף נביא לא זעם בגללן.
אז למה שונאים כל כך את ביבי? קודם כול, משום שהוא ראש ממשלה ימני מצליח. אבל מעבר לזה, נדמה שאנשי השמאל שונאים אותו משום שהוא היה אמור להיות אחד מהם. נתניהו הוא אשכנזי עשיר מרחביה, עם אנגלית מצוחצחת, קשרים בינלאומיים ורהיטות תקשורתית. בעולם הסטיגמות הישראלי זה אינו הפרופיל הסוציולוגי של הליכודניק הממוצע, אלא של מצביע מרצ. ביבי היה אמור להיות אחד משלהם, והם לא סולחים לו על זה.
כך או כך, עידן נתניהו מתקרב לסיומו. דמדומיה של תקופת נתניהו מוארים באור החמוץ של שנאה שאינה אפורה כשק, אלא אדומה כדם ומבחילה כגופרית. שנאת נתניהו הפכה לעובדה הבולטת ביותר בנוף הציבורי שלנו. מי שהתרגל לשנוא יתקשה להיגמל מההרגל הזה, ועלול לחפש מושאים אחרים לשנאתו, כשנתניהו יפרוש לכתיבת זיכרונותיו. ממשלת אחדות יכולה לפוגג חלק מהשנאה הזו. אם פוליטיקאים יריבים ישתפו פעולה עם נתניהו באהדה ובקרבה, מצביעיהם יתקשו להתעלם מזה. נתניהו לא יצר את השנאה, אבל הוא יכול למסמס אותה. זה יכול להיות המעלל הגדול האחרון של נתניהו, סיום מוצלח לכהונה ארוכה בשירות העם. אם יקטע את התככים והמריבות בממשלתו, יפסיק עם התרגילים הקטנוניים ויהפוך את ממשלת האחדות לממשלה שבאמת יש בה אחדות, זו תהיה מתנת פרידה שההיסטוריה תדע להעריך.
