יום אחרי היום הולדת שלי, מגיע יום ההולדת של אמא שלי. והרי מן המפורסמות שמי שנולד באוגוסט לעולם לא יזכה לחגיגות ראויות. אבל גם מי שילדה באוגוסט לעולם לא תזכה למשאית המדליות או הקרח שמגיעה לה. אז לכבוד אמא שלי, המלכה האם – הנה כמה כללים לכל אם ובת שהפכו כבר לאמא וסבתא. איך אומרים: "בשבילי את תמיד הבת שלי, לפני שאת אמא של הנכדים שלי".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שווים יותר: מודל הפנסיות התקציביות חייב להשתנות
– אוחנה לא חותם, והחוק לאיסור צריכת זנות לא נאכף
– משפחת מרידור, אבטלה איננה בדיחה
1. כבדי את אמך. ולכל אמא יש את הכללים שלה. כלל ראשון של יולדתי הוא לא לנתק אחרי שני צלצולים. ולא חלילה שתחשבו שקשה לה להגיע לנייד או משהו כזה, להפך, היא פשוט עסוקה במאה ואחד דברים. הרגל סוגרת מגירה, הידיים מטגנות או מקלידות והמוח בכל מקום ובכל זמן (עבר, הווה, עתיד), אז עד שהיא מתארגנת לענות לטלפון, בבקשה להתחשב ("אמא, אז עד מתי לחכות?" – "עד שאני אענה, מה לא ברור"). הנורא מכול הוא אם ניתקתי ועברתי לשיחה הבאה, והיא מיד חזרה אליי ומגלה שאני בממתינה. מדובר בנישול ישיר מהירושה.
2. ואל תטשי תורת אמך. יש רק דבר אחד שמסב נחת לאמא שלי יותר מאשר לראות את הנכדים אוכלים, והוא לשמוע אותי אומרת: "וואי, הפכתי לאמא שלי". זה התחיל בלתלות כביסה בסלון כשמגיעים הגשמים, זה עובר בשליחת הודעות לאנשים תמימים שלא עשו שום דבר רע בסגנון "בואו נדבר רגע על ראש השנה, לי מתאים שתבואו בצהריים של חג שני. ושיהיה ברור שאנחנו מדברים על ראש השנה תשפ"ג, כי השנה אני כבר סגורה", ומסתיים כשיוצאים לי משפטים שלמים כמו "אבל למה אכלתם – ידעתם שאני הכנתי צהריים" או "אני על השטויות האלה לא מוכנה להוציא כסף". בכל המקרים האלה אני מרגישה איך קופצת בי האמא שלי, ומיד מתקשרת לספר לה על זה ולעשות לה עוד נחת.
3. "יש לי אישה שאוהבת אותי, אמא שלי". לספר לאמא הכול. אמא היא יותר מחברה. היא אומרת לי את זה כל החיים, וכמה קשה להפנים את זה. "למה עם חברות שלך את יכולה לשבת לשעות לקפה, ולשיחה איתי ליותר מחמש דקות אין לך סבלנות?" זה ההמנון שלנו. כאמא לארבע בנות וכלה בפוטנציה, אני יודעת כמה היא צודקת וכמה זה חשוב. אני מסתכלת לילדות שלי בעיניים ומתחננת שיספרו לי הכול ויספרו לי ראשונה, שאני אוכל לשמור עליהן ולהגן עליהן ולייעץ להן. מי אוהב אתכן יותר ממני?!
אבל מה לעשות שהדבר היחיד שטעון יותר מהמתיחות בין גנץ לביבי היא המתיחות בין אמהות לבנות. חומר נפץ שטובי הבעלים התומכים ניסו לגשר וליישר ולהרגיע. מה לעשות שכל טון או מילה לא במקום יכולים לגרום לפיצוצים שיגרמו לאסון בביירות להיראות כמו קפיצה על שקית שוקו מנופחת.
4. "אני אמשיך להגיד". גם אם אני מתחננת בפניה, אומרת לה שאני כבר מעל 40 ושאני כבר לא אשתנה – היא מצידה ממשיכה לא להקשיב ולחזור על אותם דברים מרגיזים וחכמים שוב ושוב ושוב. ואני יכולה להיעלב, להתעצבן, להתקומם, ובסוף ללכת איתם הביתה ולהודות ביני לבין עצמי שהיא בול צודקת ושאיך היא יודעת לשים את המראה במקומות שאני הכי צריכה לראות. אבל איך היא לא מפחדת להיכנס לשם. איך היא לא מתייאשת ממני, מהתגובות הציניות שלי, מהטון הקריר והמייבש. מהשתיקות. מצד שני, זה פשוט מדהים שעוד יש מישהו בעולם הזה שאומר לי את האמת ככה בפנים – היא וגם הבת שלי שהכינה לי ליום הולדת ברכה לגיל 72.
5. "רואים לך בכפות הידיים שהתבגרת". לפעמים אישה מרגישה כל כך בודדה בהתמודדות המשוגעת של החיים. בנקודות הקצה, בג'אגלינג, בקושי. בטירוף שמרגיש כמו סיר תפוחי אדמה לוהט שגולש וממלא את כל הכיריים בעמילן שייקח שעות להוריד. ברגעים האלה אני מסתכלת על כפות הידיים שלי, כי הן הפכו להיות כמו כפות הידיים של אמא שלי. משהו בוורידים העליונים של גב כף היד שהתעצב אחרי שעות של אגרופים קפוצים ומאמצים. ואז אני זוכרת שאני לא לבד.
אז לאמא שלי ולכל האמהות, שהייתה להן שנה פי מיליון משוגעת ממני, שהתגעגעו לילדים ולנכדים, שצרחו מעצבים מהתחושה שהן בקבוצת סיכון, שנאלצו לשמור על עצמן כשחיים שלמים הן רק שומרות על הגורים וגורי הגורים שלהן – רצינו להגיד את שתי המילים הכי חשובות בעולם: את צודקת. ויכול להיות שמרוב שזה טעון העדפתי לכתוב על זה טור, במקום פשוט להתקשר להגיד לך את זה.
