כמו בכל יישוב קטן, גם בקיבוץ מגדרים הדעות היו חצויות על כל דבר שזז. איפה תעמוד מכולת האשפה, האם להקים גן אנתרופודוסי, מי צריך לממן את שיפוץ הגינה הקהילתית. אבל הדיונים על דמותו של בית הכנסת "שבת אחים" עלו על כולנה. זה כבר שני עשורים שבמגדרים ניטש ויכוח עיקש בין המתפללים הוותיקים לתושבי ההרחבה סביב סדרי התפילה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מלקקת את הפצעים: לבנון מתחילה להשתקם
– בירדן לא מוכנים לקבל את סתימת הפיות
– וויפי קרבי: הצצה לאחד המערכים הכי מסווגים של צה"ל
הכול התנקז לקרב ענקים אחד. מהצד השמרני – אמציה, ממקימי הקיבוץ ומי שכיהן במשך 20 שנה כגבאי. מהעבר השני צהלה – פעילה פמיניסטית, המנהיגה הבלתי רשמית של פרויקט ההרחבה, שכבר הצליחה לקצור לא מעט הישגים. היא העבירה על חודו של קול את ההחלטה לקיים עלייה לתורה לנשים בשמחת תורה. היא גם העלתה את בתה הקטנה לשיר "אנעים זמירות", למורת רוחו של אמציה, שיצא מהמניין במחאה. הדיונים על שוויון מגדרי היו נמשכים כנראה עד קץ הימים, אלא שאז הגיעה הקורונה, והמתפללים נאלצו לנעול את שערי בית הכנסת בדמעות.
ספון בביתו, אכול געגועים למקומו הקבוע, ישב אמציה בגפו וניסה להתפלל ביחידות. העצב אכל אותו. הוא התגעגע לחבריו לתפילה. אפילו לוויכוחים עם צהלה החל להתגעגע. עד שערב שבת אחד גמר אומר בליבו והחליט להוציא כיסא לרחוב. ראה השכן כי טוב והוציא גם הוא כיסא. ראו שכנים נוספים והתמלאו מוטיבציה. "עוד שלושה ואנחנו כבר במניין! יש מצב היום לתפילה נורמלית!"
לאט ובהדרגה, ובלי לתכנן יותר מדי, חזר בית הכנסת לפעול במתכונת רחוב. גם צהלה והשכנים מההרחבה הצטרפו, וברחוב כמו ברחוב – אין גבאים, אין דיונים, איש הישר בעיניו יעשה. כך, בלי הרבה רעש, הפך המניין השמרני למניין משפחות. נשים, גברים וילדיהם ישבו יחדיו להתפלל, ואיש אינו פוצה פה ומצפצף. "תראו מה זה", אמרה צהלה לחברותיה, "כל מה שהיינו צריכות זה קצת קורונה".
ככל שנקפו השבתות, גם אמציה גילה את הקסם של מנייני הרחוב. אין דיבורים, כולם מרוכזים בתפילה ומרגישים חלק ממנה, גברים שמאז הבר־מצווה לא קראו בתורה לקחו על עצמם לקרוא חלקים מהפרשה, נשים הובילו קבלת שבת, כולם נעשו שותפים במיזם החדש.
בוקר שבת אחד עלתה צהלה לומר דבר תורה בין קריאת התורה למוסף. "קרה לנו פה דבר גדול", הכריזה בהתרגשות. "דווקא מתוך האילוץ, ובלי ויכוחים ומריבות מיותרות, גילינו שאפשר להתפלל יחד. ברוח השינויים האלה, אני חושבת שראוי לשקול להעניק לבית הכנסת שם קצת יותר שוויוני מאשר 'שבת אחים'". כמה מהוותיקים ניסו להתנגד, אבל היה זה דווקא אמציה שריכך את הקולות, וכך, באבחת דבר תורה, הפך בית הכנסת הקיבוצי ל"שבת אחים ואחיות".
הקיץ פקד את קיבוץ מגדרים, ועם הזמן נעשו מנייני הרחוב קשים מנשוא. בסוף כל תפילה מצאו את עצמם המתפללים שוחים בזיעתם, מותשים מהחמה הצורבת. בוקר אחד התעוררה צהלה וצפתה במניין הרחוב המתגבש. השמש היוקדת לא הייתה מזמינה במיוחד, והיא החליטה להצטרף רק מקריאת התורה. גם שאר השכנות הצטרפו לקראת הסוף. בשבת שלאחר מכן היו לה אורחים והיא נאלצה להיעדר. לאט ובהדרגה מניין הרחוב הלך והתרוקן. בכל פעם הגיעה שכנה פה, שכנה שם, ראתה שיתר הנשים נשארו בבית, ונסוגה אל ביתה.
"תגידי", שאל אמציה את צהלה כשנפגשו ביום שישי במרכול, "לאן נעלמתן כולכן? דווקא כשהמניין נעשה יותר משתף הפסקתן לבוא אליו?"
"לא הפסקנו", ענתה צהלה, "היו קצת אילוצים. מזג האוויר לא מזמין, לילדים אין איפה לשחק, ובינינו – המניין השתפר אבל עוד לא לגמרי שוויוני. ברגע שנחזור לבית הכנסת אתה תראה שהנשים יבואו".
ליד אגף היינות הם הבחינו במוטק'ה, זקן הקיבוץ, אוחז בידו סל עם ויסקי זול, קופסת הרינג וקרקרים. "תסתכלי עליו", אמר אמציה, "כבר שנים הוא מארגן את הקידוש הקטן בסוף התפילה. יצא לי פעם לדבר איתו – יש המון דברים שהוא מת לשנות בבית הכנסת. הוא לא אוהב את הדיבורים בתפילה, מתעב את אלו שתופסים מקום קבוע, מתפלץ כשמעלים לתורה אנשים שלא התכוננו לקריאה. אבל מעולם לא עלה בדעתו לא לבוא. אני לא יודע אם נצליח להפוך את בית הכנסת לשוויוני יותר או לא, אבל אני כן יודע דבר אחד: בית הכנסת עומד על תילו בזכות האנשים הקטנים שמפעילים אותו. בזכות אלה שקמים כל בוקר להתפלל במסירות בלתי מתפשרת, ודואגים שהמזגן יפעל בזמן והחומשים הנכונים יהיו מונחים על המדף".
ימי הקיץ עברו חלפו להם, והקורונה עדיין לא שקטה. החורף שפקד את קיבוץ מגדרים היה מהקשים באותו עשור. מניין הרחוב הלך והידלדל, רק עשרה מתפללים עיקשים נותרו בו. עשרה גברים שמרנים, חובבי הרינג ומתעבי קידמה, שהחליטו שלא משנה מה קורה, אין מצב שתיפסק תפילה מן הרחוב. אם תבקרו בקיבוץ מגדרים, אולי תצליחו להבחין בהם. הם עדיין עומדים שם מדי שבת – בגשם ובקור, באובך ובשרב. שבת אחים, ואחיות שהפסיקו להגיע.
