במוצאי השבת שעברה נסעתי עם שלושה חברים טובים ואהובים לחוף ים נידח למרגלות הר הכרמל. ישבנו על מחצלת, לא רחוק מהמים, ואכלנו אבטיח קר, ושתינו יין ורוד, ועישנו סיגריות בשרשרת, וניגנו שירים יפים בגיטרה, והסתכלנו על קו החוף, מושג יפה, קו החוף, באמת יש שם קו, קו עקום, דינמי ומתוחכם, אבל עדיין קו, יש את הרגע הזה, שבו ים הופך ליבשה, והחול הלח סופג את הגלים, איזה דבר זה גלים, מה זאת האנרגיה הזאת, כמה אנרגיה יש במים, זה לא ייאמן.
* * *
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סיכום הביקור ההיסטורי באבו-דאבי
– אין לצה"ל סיכוי מול אירועים שפשוט מצטלמים רע
– משיריה ובדמותה – מתחם פעילות לזכרה של אורי אנסבכר
אחחחחחח הירח עמד בשמיים, כמעט מלא, הוא הכי יפה כשהוא כמעט מלא. כשהוא עגול ונפוח ומושלם הוא מפוצץ מחשיבות עצמית, אי אפשר להסתכל עליו, וכשהוא סהור ודקיק הוא כמעט בלתי מורגש, עד שמתרגלים אליו הוא כבר הולך. אבל כשהוא כמעט מלא הוא בא בטוב, הוא נוכח, אבל לא נוכח מדי. אני הכי אוהב אותו כשהוא ככה, כמעט, ירח של הנה זה קורה, עוד מעט זה קורה, זה הירח הכי יפה שיש, וזה הירח שזהר מעלינו. איזה חסד.
החוף היה ריק לגמרי, לא היו בו אנשים בכלל בכלל, יש עדיין חופים כאלה פה ושם. הלילה הלך והתמשך, מילה יפה התמשך, גם משך זו מילה יפה, וגם במשך, זה כאילו להיות בתוך משך, לא משנה, השעה הייתה שתיים וחצי בלילה, האבטיח חוסל, היין נגמר, הסיגריות התמלאו בחול, הגיטרה דעכה, וכבר היה ברור שזהו, חלאס, מאוחר, חוזרים הביתה הגיע זמן לישון, ובדיוק אז, דווקא אז, החברים שלי החליטו שכדאי להיכנס למים. ואני לא רציתי להיכנס למים, לא היה לי כוח עכשיו להתמודד עם הקור של הבפנים, או עם הקור של הבחוץ, לא היה לי כוח, ובכל זאת נגררתי איתם למים, תמיד הייתי חלש אופי בדברים האלה, גם בתיכון זה היה ככה, וגם היום זה ככה, מתברר, כשכולם נכנסים למים אני בדרך כלל נגרר. המים היו נעימים וזכים, לא קרים ולא חמים, נכנסנו כפי שאנחנו, גוף ומים, מלח ובשר, בהתחלה הלכנו, אחר כך שחינו קצת, כדי לעבור את הקו המבאס של הגלים, אחר כך הגענו למישור הזה, השקט, המפורז והנפלא, אוי איזה כיף זה היה לי להיות שם, שיכור למחצה, מסטול למחצה, בעומק הלילה, בתוך הים, בנקודה השלווה הזו, רגע לפני שהגלים נשברים. מעל לקרחת שלי הירח הלך והאדים, הלך ושקע, איזה דבר זה לראות ירח אדום.
שם, במים הטובים, קלטתי פתאום שכבר כמה שנים לא הייתי ככה בים, בפשטות, במים, שהרי כבר כמה שנים שאני אבא, ומאז שאני אבא, אני הולך לים רק עם הילדים שלי, אני יושב איתם במים הרדודים, קרוב לקו החוף, ומשחק איתם, אני לא נכנס למים! אני לא נכנס לים, כבר שנים לא נכנסתי לים, איזה הזוי. איך התגעגעתי. איזה דבר זה ים, זה לא ייאמן. כמה אנרגיה שוקקת בו.
* * *
שם במים הטובים, בגלים הרכים, חשבתי על זה שיש כמה דרכים לצלוח גל. יש כאלה שחוטפים אותו בפרצוף, בכל הכוח, יש כאלה שצוללים מתחתיו, ונותנים לו לסעור מעליהם, ויש כאלה שמרחפים מעל הגל, במין נעימות עדינה כזאת, וזה הכי מרגש, זה הכי מרגש. ככה צריך לחיות, נראה לי, ככה צריך לחיות את החיים האלה, כשמגיע גל שחור, לא צריך לחטוף אותו בלחיים, ולא צריך לעצור את הנשימה ולצלול מתחתיו, צריך פשוט לרחף אותו, צריך פשוט לרחף איתו. להיות בתוכו אבל בטוב. ככה צריך לחיות.
היינו שם שעה בערך, אולי קצת יותר, שעה במים! בלי בגדים מחניקים, בלי טלפונים מצקצקים, מה עשינו שעה השם ישמור, דיברנו קצת, ושתקנו קצת, ושרנו קצת שירי קודש יפים, בכל זאת, אלול, א־לול! ואנחנו דתלשים מתגעגעים. ולפני שיצאנו מהמים טבלנו רגע, בירכנו בשם ובמלכות, והכנסנו את הראש, והוצאנו אותו, הכנסנו את הראש, והוצאנו אותו, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, ככה שבע פעמים.
אחחחחח החיים כל כך קצרים וצפופים, אין בהם מספיק רגעים כאלה, אין בהם מספיק חסדים כאלה, לילה, ים, ירח אדום, חברים טובים, גיטרה לא מכוונת, יין ורוד, גלים רכים, אין מספיק רגעים כאלה בחיים, צריך יותר רגעים כאלה, צריך יותר מהם, צריך לפנות להם זמן, צריך לפנות להם מקום, לא פעם ב, קצת יותר מפעם ב, קצת יותר מפעם ב, יש אנשים שישנים את ימיהם, וחשוב לחיות, חשוב לחיות, חשוב לחיות!
