העלייה מצרפת, כמו מארצות רווחה אחרות, היא עלייה מתלבטת. רוב המועמדים השוקלים אם להעתיק את מקום מגוריהם לארץ הקודש – מחשבים שכר מצווה כנגד הפסדה. גם אם הם חדורי ערכים ציוניים, לרוב ההכרעה תקום או תיפול על שיקולי פרנסה. האם יצליחו להיקלט כאן ולפרנס את משפחותיהם? האם ממתין להם עתיד כלכלי ראוי? המבקשים לעלות עושים שיעורי בית מקדימים, ומגלים שהמצב לא פשוט. אמנם בשנים האחרונות נעשה לא מעט לשיפור המצב, אך הדרך להסרת החסמים עוד ארוכה.
מעבר לקושי האוניברסלי שבלימוד שפה חדשה והתערות בחברה עם קודים תרבותיים לא מוכרים, הבעיה המרכזית היא שמדינת היהודים היא חובבת רגולציה נלהבת, ומרבה להעמיס דרישות רישוי על כל צעד ושעל. לא פחות מ־130 מקצועות דורשים רישוי מיוחד, והמגמה בגדילה. הדרישות עשויות לכלול עמידה במבחנים ספציפיים, לצד תנאים שונים ומשונים. בעיה נוספת היא היעדר הכרה בשדות מקצועיים הקיימים במדינות זרות אך לא בישראל.
נסו לדמיין את מצבו של רופא, מהנדס או אדריכל שעובד כבר כמה שנים במקצוע שלמד. הוא שכח מזמן חלק מהקורסים מתקופת הלימודים, אך כעת נדרש להתמודד עם מבחן הסמכה לא פשוט במדינה שחומר הלימוד בה שונה מזה הנהוג באוניברסיטה שבה למד.
ישראל מתמודדת על כוח האדם האיכותי הזה מול מדינות מערביות אחרות, שגישתן לבעלי מקצועות זרים ידידותית הרבה יותר. קנדה מנהלת מדיניות של 'ציד ראשים' ומציעה תנאי הסתגלות וקליטה נוחים לבעלי מקצוע מאירופה. היא מרוויחה בכך פעמיים: גם מילוי תקנים במקצועות שחסר בהן כוח אדם, וגם חיסכון בתקציבי החינוך. מדינה הקולטת מהגר בוגר המשתלב בשוק התעסוקה, מקבלת בעל מקצוע מן המוכן. הוא חוסך לה את עלות ההכשרה שעשויה להגיע להון רב – מגיל הגן ועד האוניברסיטה. סטודנט ישראלי ממוצע עולה למדינה כ־40 אלף שקלים בשנה, וזה עוד בלי הוצאות החינוך ביסודי ובתיכון. עבור חלק מיהודי צרפת, גם אנגליה או גרמניה עשויות להיות יעדים סבירים להגירה.
התחום הבעייתי ביותר הוא הרפואה. משרד הבריאות מחזיק את הריכוז הגדול ביותר של מקצועות דורשי רישוי. דרישות הרישוי הקשוחות שהציב המשרד במהלך השנים גרמו לרבים מיהודי צרפת להימנע מלעלות ארצה – או לעלות, להתייאש ולרדת בעקבות כישלון הקליטה במקצוע.
הבשורות הטובות: בשנים האחרונות קיבל הנושא תפנית בעקבות מאמציהם של ארגוני העולים. ההצלחה הגדולה ביותר היא הצעת מחליטים של הממשלה מ־2014 ביוזמתו של מנכ"ל משרד הקליטה דאז עודד פורר (היום ח"כ מטעם ישראל ביתנו). תחת הכותרת "הסרת חסמים בקרב העולים בישראל" התקבלו החלטות שונות, החל מדברים פשוטים כמו הנגשה של המכרזים הממשלתיים לשפות שונות ואפשרות לגשת מחו"ל, ועד בחינת האפשרות לפטור מהחובה לתרגם מסמכים ודיפלומות זרות, הקלה בהליכי רישוי, ומתן אפשרות למי שבקשתו להכרה נדחתה להגיש על כך ערר.
כמו החלטות ממשלה אחרות לא הכול יושם, אך הארגונים מעידים שההחלטה הניעה תהליכים, גם אם בקצב איטי. משרד הקליטה מקיים פגישות תקופתיות עם נציגי ארגוני העולים, ותחושתם היא שיש נכונות ורצון להסיר חסמים.
אחת הבעיות שנפתרו חלקית היא זו של בעלי המקצועות הפארא־רפואיים. מדובר בקשת רחבה של מקצועות הכוללת פיזיותרפיסטים, קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק ועוד. מאז 2008 דורש החוק הישראלי תואר אקדמי כדי לטפל במקצועות אלו. הבעיה היא שבצרפת התחומים הללו נלמדים בבתי ספר פרטיים, שהתעודה שלהם איננה מוגדרת כתואר אקדמי. משרד הבריאות השתכנע שרמת הלימודים שם אינה נופלת מן האקדמיה הישראלית, אולם בפועל לא הכיר בבעלי המקצוע שהוכשרו בהם. מי ששינה את המצב היה ח"כ שמעון אוחיון, שב־2015 העביר חוק להכרה בבעלי המקצועות הצרפתיים, למרות התנגדותם של פקידי משרד הבריאות.
בעיה שטופלה באופן חלקי היא זו של רופאי השיניים. החוק בישראל, כמו בכל מדינות המערב, דורש הסמכה הכוללת בחינה מעשית ועיונית. לא מעט רופאי שיניים יהודים מצרפת התקשו לעבור את הבחינה, אף שעבדו במקצוע במשך כמה שנים. שינוי חקיקה שהובילו ארגוני העולים שיפר במעט את מצבם, בכך שקבע שבעלי ניסיון של חמש שנים בחו"ל יהיו פטורים מהבחינה הישראלית.
מלחמת חפירות
בקרב הרופאים הכלליים הבעיה הייתה שונה. בדומה לרופאים ממדינות נוספות, גם רופאים צרפתים המועסקים במסגרות רפואיות מוכרות פטורים מהבחינה הישראלית. כידוע, לימודי רפואה בכל העולם מתחלקים לשני שלבים – לימודי רפואה וסטאז' כללי שבסופם מקבלים תואר ד"ר לרפואה (MD), ולאחר מכן התמחות בתחום ספציפי. לפני כמה שנים החליטה הממשלה הצרפתית שלא להכיר בבוגרי לימודי רפואה בצרפת כ'בעלי השכלה רפואית' עד לסיום ההתמחות. המניע היה כנראה רצון למנוע זליגת רופאים למדינות אחרות אחרי ההשקעה הגדולה בהכשרתם. אך המשמעות עבור עולים היא שהם לא יכלו לעלות ארצה לאחר הלימודים ולפני ההתמחות, שכן בהיעדר תעודת ד"ר אין עדות על לימודיהם.
בעיית הסטודנטים ייחודית לישראל, שכן מדינות אחרות הסכימו לקלוט סטודנטים צרפתים להתמחות גם בלי התעודה הסופית, על סמך גיליון ציונים. הבעיה נפתרה בקיץ האחרון בעקבות סטודנט אחד שביקש לעלות ולא ויתר. רגע לפני שהגיש עתירה לבית המשפט באמצעות 'פורום קהלת', הודיע המשרד על שינוי המדיניות.
בזירת הרוקחות התנהל מאבק ארוך, שבסופו הוחלט לפני כחצי שנה לבטל את הדרישה שיעברו מחדש את בחינות ההסמכה הישראליות. משרד החינוך השאיר להם בחינה אחת, זו העוסקת בדין הישראלי בתחומי הרוקחות.
הפודיאטרים הם מרפאי כף רגל שאינם רופאים. מדובר במקצוע שלא נלמד בישראל. תיקון חקיקה שנעשה ב־2010 הכיר בפודיאטריה כמקצוע, אולם מאז לא תוקנו התקנות שיאפשרו להעניק להם תעודות. הבעיה היא שהם מבצעים פעולות רפואיות, ובהיעדר הכרה רשמית – ביצוע פעולות אלו מהווה עבירה על החוק.
גם כאן, עתירה של פורום קהלת, יחד עם הלחץ שהפעיל יו"ר ועדת הבריאות ח"כ אלי אלאלוף, הובילו את משרד החינוך לתקן תקנות המכירות בהם. אבל אז טענו נציגי משרד הבריאות שהפודיאטרים הצרפתים מוסמכים באופן מעט שונה מהפודיאטרים בשאר מדינות אירופה, ולכן שינוי התקנות לא יחול עליהם. בעקבות זאת הכין משרד הבריאות הצעת חוק הכוללת גם את הצרפתים, אולם היא תקועה בדרג הפקידותי ולא מתקדמת. עשרות מועמדים לעלייה ממשיכים להמתין בחו"ל או שוקלים להגר למדינות אחרות.
הבעיה הקשה ביותר היא עם האחיות. מערכת הבריאות הישראלית סובלת ממחסור חריף ברופאים ואחיות, ובצרפת ישנן מאות נשים יהודיות העובדות כאחיות ומעוניינות לעלות ארצה. משרד הבריאות דורש מהן לעבור את הבחינה הישראלית בגרסה מתורגמת לצרפתית, אולם רובן לא מצליחות לעבור אותה. לטענתן תרגום המונחים בבחינה גרוע ומבלבל. בנוסף, הבחינה מתאימה למי שסיים לאחרונה את הלימודים והחומר העיוני טרי אצלו בראש, ופחות למי שכבר עובד שנים במקצוע. בעלי מקצוע העוסקים בפרקטיקה מחזיקים בהרבה מאוד ניסיון מעשי, אולם לא תמיד זוכרים את פרטי הפרטים של התיאוריה.
המכשול המרכזי בפני קליטת האחיות הוא משרד האחות הראשית במשרד הבריאות. הפקידות שם סבורה שלימודי הסיעוד באוניברסיטאות הצרפתיות נחותים ברמתם מאלו שבישראל. לטענתם, הלימודים שם מתמקדים בסיעוד פיזי ונפשי, ומעניקים פחות ידע רפואי בהשוואה למקובל בישראל. ארגון הגג של עולי צרפת ערך מחקר משווה בין תוכניות הלימודים בארץ ובצרפת וטוען בתוקף שלטענה הזו אין על מה להתבסס, אך הוויכוח נמשך.
הסרת חסמי קליטה היא מלחמת חפירות שמתנהלת מול כל מקצוע או תת־מקצוע בנפרד, וזו אולי הבעיה המרכזית. ברור שישראל לא יכולה להרשות לעצמה לפרוץ את כל הגדרות – מה שעלול לאפשר לשרלטנים או חובבנים נטולי הסמכה לעסוק במקצועות רגישים ולחולל שמות במטופלים. אולם העמדת מכשולים גבוהים מול בעלי מקצוע ותיקים שמגיעים לכאן ממדינות מערביות מתקדמות, איננה הפתרון.
