לכאוב ושוב להתאהב: הארץ שנקנית ברע ובטוב

כשאנו שומעים שיר ומנסים לנתח אותו נבחן לרוב את המילים, אבל אסור לשכוח שגם המנגינה שאנחנו שומעים שופכת הרבה אור על המשמעות. פעמים רבות נכתבים שני החלקים הללו על ידי שני אמנים שונים, פזמונאי ומלחין, כשלרוב המילים מקדימות את הלחן – קודם הפזמונאי כותב את אשר על ליבו בחריזה ובמשקל ואחר כך על המלחין להלחין מנגינה שתתאים. הסיפור של השיר שלנו השבוע הוא דווקא הפוך.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למרות המגפה: מאות תלמידי תיכון מחו"ל מגיעים ללימודים בארץ
– מלקקת את הפצעים: לבנון מתחילה להשתקם
– חזרה בתשובה מתוך כפייה היא העמוקה ביותר

זה קרה ב-1974 חודשים ספורים אחרי מלחמת יום כיפור. האווירה בארץ הייתה קשה ומדוכדכת והמלחינה המוכשרת נורית הירש רצתה להלחין מנגינה שתפיח בעם תקווה. המילה תקווה שלחה אותה לשיר אחר – 'התקווה'. וכך, בשורה הראשונה של הפזמון (שבהמשך נכתבו לה המילים "ללכת שבי אחרייך") ציטטה נורית בלחן את השורה הראשונה בפזמון של התקווה – "עוד לא אבדה תקוותנו". קשה להבחין בזה, אבל אחרי ששמים לב קשה להתעלם מזה.

את המנגינה שלחה נורית לשותפה ליצירה, הפזמונאי אהוד מנור. היא לא אמרה לו דבר על משמעות הלחן ועל המטרה שלו, אבל אהוד בחכמתו הרגיש שהמנגינה הזו צריכה מילים שמיועדות לעם כולו. לכן הוא כתב שיר שכולו אהבה מרגשת וכואבת לארץ ישראל.

"להיוולד כל בוקר מחדש,
עם כל מילת פרידה למות מעט,
ולהביא אל העולם עוד בן ובת
בארץ של חלב, מרור ודבש.
ללכת שבי אחרייך,
לנשום את השמש הצורב,
לחלום אותך מול שמייך,
לכאוב אותך ושוב להתאהב"

(מילים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש)

אהוד מנור, כמו רבים מהציבור החילוני בני דורו, הושפע מאוד מהתנ"ך. את הביטוי 'ללכת שבי' הוא לקח ממגילת איכה – במגילה ההליכה בשבי היא לגלות, ואילו מנור בחר להדגיש כי הוא שבוי גם של ההליכה אל הארץ. גם את הביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש' אנחנו מכירים מהמקורות.

בפרשה שלנו נקראת ארץ ישראל 'זבת חלב ודבש' שלוש פעמים, מתוך 15 פעמים סך הכול שהביטוי מופיע בתורה כולה. הפעמיים הראשונות מופיעות יחד עם מצוות מקרא ביכורים וביעור מעשרות שמקיימים רק כשעם ישראל נמצא בארץ. הפעם השלישית בה מופיע הביטוי היא בציווי מיוחד שעם ישראל מקבל. כשייכנסו לארץ עליהם לכתוב את התורה על אבנים שיוקמו על הר עיבל – הר הקללה.

"וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲ‍שֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ" (דברים כ"ז ג').

למה האבנים עליהן כתובות התורה יוצבו דווקא על הר הקללה ולא על אחיו, הר גריזים, הר הברכה? המפרשים מציעים הרבה סיבות כשאחת מהן היא שתפקידה של התורה היא להוות נחמה עבור אלו שיעמדו על הר הקללה. הם אמנם מייצגים את הקללות הנוראיות אבל לפחות התורה הקדושה נמצאת אצלם.

בימים בהם נכתב השיר, הדכדוך במדינה היה קשה מנשוא. כל בית בישראל טעם מהמרור שיש לארצנו לתת. את המרור הזה בחר אהוד מנור לשלב יחד עם החלב והדבש שכמו התורה, הם הנחמה. אין דרך להסתיר את המרור של הארץ, הוא נוכח אצל כולם. אבל בכל זאת עלינו להתנחם בחלב ובדבש ולהמשיך לחיות כאן בארץ הנוראה והיפה הזאת.

יכול להיות שאהוד מנור מתייחס בשיר גם לגל הירידה מהארץ שהתרחש באותם ימים. אל מול התופעה הזו הוא מתחייב להביא אל העולם עוד בן ובת, ולהמשיך לשאת את החלום שאנחנו נושאים דורות – וכל זה דווקא כאן בארץ של חלב מרור ודבש.

השיר מסתיים בתפילה ובבקשה. אהוד מנור בחר לצטט את התפילה "יעלה תחנונינו מערב" שהאשכנזים אומרים בערבית של יום הכיפורים. בדרך זו אנחנו נזכרים מצד אחד במלחמה שהובילה לכתיבת השיר, אך מצד שני השיר ממשיך להיות רלוונטי כי זוהי תפילה שנאמרת בכל שנה ביום כיפור. לכן גם השנה, בסיומה של עוד שנה מאתגרת שעבר עמנו, נוכל להצטרף אל אהוד ולזעוק "מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה?".

שבת שלום!

לתגובות: e.y.samuel@gmail.com