במרץ 2015 נאם נתניהו בקונגרס האמריקני נגד עסקת הגרעין של ממשל אובמה עם משטר האייתוללות באיראן. ההסכם שרקם הממשל הפרוגרסיבי מאחורי גבה של ישראל הסיר את הסנקציות הכלכליות על המדינה הפונדמנטליסטית – שאותה כינה הנשיא האמריקני "כוח אזורי חיובי" – בתמורה לצמצום פעילות הגרעין האיראנית לזמן מוגבל, שאחריו יוכלו להמשיך בהעשרת אורניום ללא הגבלה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– 3,150 נדבקים ביממה: ישראל בצעדי ענק לסגר כולל
– הקבינט שוב עוצר החזרת גופות, האם בג"ץ יתערב?
– סיכום הביקור ההיסטורי באבו-דאבי
קיתונות של משטמה ולעג משמאל ליוו את נאום נתניהו. אובמה נתן את הטון. הוא סירב להיפגש עם נתניהו, והגיב לפנייתו לקונגרס בזלזול מופגן כשאמר שלא צפה בנאום, אבל לא היה שם משהו חדש ונתניהו לא הציג אלטרנטיבה. הבוז הודהד בשמאל הישראלי, בתקשורת ובקרב שלל "מומחים" אינטרסנטיים. המסר העיקרי היה שנתניהו פוגע במעמדה של ישראל וביחסיה הבינלאומיים.
כצפוי מ"מומחים" בתחומי מדעי המדינה, את התוצאה החשובה ביותר של נאום נתניהו בקונגרס איש כמעט לא צפה. אבל מהר מאוד התברר שלהסכם הגרעין יש תוצאה הפוכה מכוונתו של אובמה. הנשיא רצה לחזק את איראן ולהחליש את ישראל, אך בשטח החלו תזוזות הופכיות לגמרי.
כבר בנאומו באו"ם ב־2016, עדיין בתקופת אובמה, סיפר נתניהו כי "השינוי הגדול ביותר בגישה כלפי ישראל מתחולל בעולם הערבי. אויבינו המשותפים הם איראן ודאעש ויעדינו המשותפים הם ביטחון, שגשוג ושלום… קשריה הדיפלומטיים של ישראל עוברים לא פחות ממהפכה… אני מאמין, כפי שלא האמנתי בעבר, שהשינויים המתחוללים בעולם הערבי היום טומנים בחובם הזדמנות ייחודית לקדם את השלום".
בתחילת 2017 הושבע טראמפ לנשיאות. בנאומו באו"ם באותה שנה התמיד נתניהו באותו קו, ובישר: "ישראל יודעת שהיא לא ניצבת לבדה בהתמודדות עם המשטר האיראני. אנו ניצבים כתף אל כתף עם אלה בעולם הערבי השותפים לתקוותינו לעתיד טוב יותר".
השמאל, שסובל מעודף כישלונות מהדהדים בענייני מדיניות, מתקשה לשאת את הצלחת הימין. העמידה הנחושה נגד הסכם הגרעין, פתחה את דלתות השלום
ב־2018 נתניהו היה מפורש עוד יותר: "זה אולי יפתיע אתכם", בישר למאזיניו בעצרת האו"ם, "אבל עליי להתוודות שלהסכם עם איראן הייתה תוצאה חיובית אחת, בלתי מכוונת, אבל חיובית. העצמת איראן קירבה יותר מאי־פעם בעבר בין ישראל ומדינות ערביות רבות… ישראל מעריכה מאוד את הידידות החדשות הללו, ואני מקווה שביום שיגיע במהרה תוכל ישראל להרחיב את השלום, שלום פורמלי, ממצרים וירדן למדינות ערביות שכנות נוספות".
השינוי המבורך הזה אכן עבר לשלב הפורמלי השבוע, עם טיסתה של המשלחת הישראלית הבכירה לאבו־דאבי. באיחוד האמירויות הערביות מגלים רצינות רבה, דיווחו הכתבים, ורוצים לקדם הסכמים במהירות. אין פלא. מרגע שנפרצה חומת החרם, מדובר באינטרס הדדי מובהק. לאמירויות כלכלה גדולה משלנו, ועתידם תלוי בהשקעות חכמות ומתקדמות. בישראל יש שפע הזדמנויות כאלה.
בנוסף, הטיסה לאמירויות עברה מעל סעודיה, וכאן טמון רמז לכך שבשנים הקרובות, אולי אפילו בחודשים הקרובים, מדינות סוניות נוספות יבחנו מחדש את היחסים איתנו. אפשר להעריך בסבירות טובה שאם טראמפ ינצח בבחירות הקרבות בארה"ב, המגמה הזו תימשך.
שלום של חמוצים
מכיוון שנתניהו סיפר עליהן קבל עם ועולם, ההתפתחויות הללו לא היו אמורות להפתיע. הבעיה היא שאת דבריו מסננים ומעוותים דרך צעיף תקשורתי עבה. הנאומים הללו תווכו בבמות המרכזיות אצלנו בעיוורון אסטרטגי, תוך הדגשת כל ההיבטים השוליים, הרכילויות והזוטות, והשמטת כל היבט גיאו־פוליטי חשוב.
למען האמת, לא מדובר פה בעיוורון בלבד. בשנים 2016־2017 קיבלו רוב העיתונאים הבכירים בארץ הרצאה ארוכה ומפורטת מנתניהו בעצמו, במסגרת סדרת תדרוכים שבה הסביר את האסטרטגיה המזרח־תיכונית המעודכנת שלו. מכיוון שהייתי אחראי להרצאות הללו (בתפקיד ראש מערך ההסברה), אני יכול לחזור עליהן מתוך שינה.
"הופכים את הסדר", הסביר נתניהו לעיתונאי ישראל, בסבלנות וביסודיות. בעבר הטיף השמאל שלא נוכל להגיע לשלום עם העולם הערבי ללא שלום עם הפלסטינים. הנתיב הזה נכשל בשל סרבנות הפלסטינים. כעת המשוואה מתהפכת. העצמת איראן מקרבת אלינו את העולם הסוני. שיתוף הפעולה יוליד הסכמי שלום, שאחריהם גם הפלסטינים ימצאו את עצמם נאלצים להכיר בישראל ולהגיע למשא ומתן. השלום עם הפלסטינים יגיע אחרי השלום עם מדינות ערביות נוספות. זה ההיפוך, זה "המזרח התיכון החדש".
בתוך המשוואה הזאת, חשף נתניהו, יש מעמד מרכזי לאותו נאום בקונגרס מ־2015. כאשר באזור נוכחו לראות שראש ממשלת ישראל מוכן להתייצב אפילו נגד אובמה וממשלו במאבק בפונדמנטליזם השיעי, הם הבינו שיש יסוד ממשי לשיתוף פעולה. הנאום, שזכה לקיתונות של בוז פרוגרסיבי, התניע את תהליך השלום האזורי האמיתי.
אנשי התקשורת, אם כן, שמעו וידעו הכול, אך הסתירו והמעיטו באירועים הדרמטיים הללו במכוון. "למה ההסכם לא מצליח לרגש?" שאל השבוע עודד בן־עמי את אמנון אברמוביץ', שניים שהצליחו לפספס את השינוי האזורי הטקטוני שנתניהו מספר עליו כבר ארבע שנים. הם כנראה היו עסוקים מדי ב"שמפניה ורודה" וב"סיקור חיובי". קשה לעיתונאינו להסתיר את השמחה כאשר ישראל נכשלת במשהו שהם יכולים לנסות לייחס לנתניהו, אבל כשדנים בהישג ההסכם עם האמירויות, חמוצים הם לידם בקלאוות.
שני לקחים חשובים עולים מהדברים. הראשון הוא שבעניינים הגיאו־אסטרטגיים כדאי להקשיב לנתניהו ישירות. הוא מתייחס לסוגיות האזוריות והבינלאומיות במלוא הרצינות. אם הוא מתבטא בהן, הוא עושה זאת בַּזהירות ובדיוק הדיפלומטיים הראויים להעברת מסרים בזירה הבינלאומית. כדי להבין אותם צריך לוותר על המתווכים החמוצים, שמרדדים הכול לפוליטיקה קטנה ורכלנית.
שנית, וחשוב יותר, הגישה הריאליסטית של הימין עובדת. ישראל קוצרת את פירות "מדיניות העוצמה" של נתניהו, אסטרטגיה רוויזיוניסטית־ז'בוטינסקאית מובהקת. העמידה הנחושה נגד הסכם הגרעין, כולל במחיר עימות עם אובמה, פתחה את דלתות השלום של המדינות הסוניות.
זה אמנם לקח כעשור, ויש תמיד גם מרכיבים של מקריות ומזל, אבל הסבלנות וההתמדה השתלמו. השמאל, שסובל מעודף כישלונות מהדהדים בענייני מדיניות, מתקשה לשאת את הצלחת הימין, שמבסס בעשור האחרון את יתרון מדיניותו בכל הסוגיות הלאומיות. מכיוון שהטיסה לאבו־דאבי השבוע מהווה אישוש מובהק ומכריע ליתרון הזה, הם כבר לא סתם חמוצים, הם הופכים לחומציים.
אותנו, בכל אופן, לא צריכים להטריד דמעות התנין של השמאל המתבדה ופסטיבל שירי היגון שלו. ההסכם עם האמירויות הוא אירוע היסטורי, חגיגי ומבשר טובות לקשרינו במזרח התיכון. השמחה בו מוצדקת לגמרי.
