שמץ נחמה נרשם השבוע בגזרת יהודה דווקא בעקבות השלכת האבנים בחברון, אירוע שנענה באין־אונות מוחלטת מצד הלוחמים הישראלים. ימים אחדים לאחר התקרית המביכה הגיב דובר צה"ל בחריפות וקבע כי החיילים לא נהגו כמצופה מהם. "לוחמי צה"ל נדרשים למנוע אירועים מסוג זה ולהפעיל כוח על פי שיקול דעת ועל פי הוראות הפתיחה באש", נאמר בהודעה, באופן מרענן למדי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המשבר בכלכלה החרדית: במקום פלסטר צריך שינוי אסטרטגי
– התפילה במנייני חצרות מוכרחה להתבצע בזהירות ועם הכנסת אורחים
– למרות המגפה: מאות תלמידי תיכון מחו"ל מגיעים ללימודים בארץ
בעשורים האחרונים התרגלנו לשמוע שצה"ל נהג "שלא כמצופה" דווקא כשהגיב לפרובוקציות אלימות נגד חיילים ומתיישבים, והנה מתברר שבדרגות הבכירות יש גם מי שזוכר שאסור להבליג על אלימות פלסטינית. אלא שאז הגיע אירוע אחר, סמוך לטול־כרם, ושוב הוציא את הרוח ממפרשי הנחישות הצה"לית. כוח גבעתי התגלה כחסר אונים מול למעלה ממאתיים מתפרעים אלימים, מרגע שהודלקו מצלמות. גם המעצר המוצדק ביותר שם – של פלסטיני בן שישים, שתקף במקלו את מפקד הכוח – הפך בן רגע לכתב אישום פומבי נגד הצבא המותקף.
לאולם הדיונים הווירטואלי שנוצר בעקבות המהומות הגיעו סנגורים מגומגמים שהזיעו הרבה יותר מדי מול קטגורים עיקשים וציניים להחריד. צה"ל לא ביקש סליחה, אבל זה לא אומר שהוא לא התנצל. התגובה שלו התגלגלה להודעה מביכה, עם יותר מדי פרטים והסברים במקום מענה חד וחריף. נציגיו הציגו כמקובל את פרטי האירוע, ציינו את היות התוקף המזדקן פרובוקטור ידוע באזור, ושכחו לומר דבר אחד פשוט: צה"ל לא יאפשר פגיעה בלוחמיו ובאזרחים ישראלים; מתפרעים שיפרו את הסדר ויסכנו את החיילים או התושבים, ייאסרו וייענשו. כללי המשחק מיועדים לבני 16 עד 88.
דילמת המצלמות בשטח ותיקה מעידן המכשירים הסלולריים החכמים, אבל כל דיון בעניין מסתיים בבכיינות על ההשקעה של השמאל הקיצוני, שיחד עם גורמים אירופיים מצייד את הפלסטינים בנשק הסברה לא קונבנציונלי. הבכיינות לפעמים משחררת, אבל לא מנצחים בעזרתה מלחמות וגם לא מאבקים נקודתיים.
המצלמות של "שוחרי השלום", כידוע, מביאות את השטח לטמפרטורת רתיחה, ודואגות לייצא מסמך מגובש שאיכשהו מתחיל בדיוק ברגע של התגובה הישראלית, ולעולם לא בשלב הפרובוקציה שקדמה לה. צה"ל משתדל להתמודד עם התופעה – בעזרת מצלמות על קסדות הלוחמים, בניסיונות הסברה מוסרטים – אבל איכשהו, בשעה שהצד המאשים מלכלך את הידיים ברשעות מדושנת עונג, אצלנו מקפידים להשאיר את הידיים נקיות. למה לקלקל את המניקור המושקע של הצבא האינטליגנטי בקרבות בוץ, ועוד בחום הזה?
סיסמת התסכול המקומית שלנו – "צה"ל מנצח בשדה הקרב אבל מפסיד בזירת ההסברה" – יוצאת מנקודת הנחה מביכה שאין מענה לאירוע שמצטלם לא טוב. במקום לייצר מערך הגנתי שמשלב דיפלומטיה, דוברות צה"לית ונחישות פיקודית, אנחנו מרימים ידיים בחוסר אונים ובועטים באבן אקראית לשחרור תסכולים.
ראו לעומת זאת את משטרת ישראל: היא מותקפת על בסיס רבעוני ומואשמת באלימות בכל פעם מצד מגזר אחר, מצטלמת רע מאוד – ואיכשהו שומרת על סדר יום קבוע בלי להתנצל יותר מדי, באמונה שהיא עושה את הדבר הנכון לשמירת הסדר הציבורי. לעומתה, מערכת הביטחון, המופקדת על גבולותינו ועל הזירות הקרביות ביותר, עוד לא מצאה לנכון להרים ראש ולהבהיר שהיא לא מתכוונת להתנצל על שמירת אותו הסדר ואותו הציבור. ההבדלים בין שני הארגונים הגדולים האלה מלמדים שלא התמונות הכוחניות הן האויב הגדול, אלא אובדן האמון בצדקת הדרך; אובדן היכולת להישיר מבט אל המציאות המקומית ולקבוע שישראל מתייצבת מול אויב, יהא הנרטיב שלו אשר יהא.
צה"ל לא צריך לעמוד לבד מול המצלמות העוינות, גם לא במשפט השדה שנערך לו ברשתות. הוא לא אמור להפוך את חייליו לבימאים וטכנאי קול של מופע אימים בשידור חי. הלוחמים צריכים להתנהג בשטח כפי שמצופה מלוחמים, לא מעובדות סוציאליות. את הגיבוי אמור צה"ל לקבל ממשרד הביטחון וממשרד החוץ, שייצרו אחת ולתמיד מענה נושך ולא מתנצל נוכח תופעת הפרובוקציה המצולמת. קמפיין נגד הצילומים עצמם, ונגד מי שדואג להרעלת השטח, יהיה יעיל הרבה יותר מהסברים מדוקדקים של כל מקרה לגופו. הוצאת העוקץ מאותן תמונות ממש, כשאלה יאבדו לגיטימציה, תיתן מענה עמוק הרבה יותר מניסיונות להסביר בדיעבד איך קרה שאיש בן שישים עם מקל נעצר במהלך "הפגנה".
אלפי תמונות מפיגועים נגד ישראל מופיעות בעולם, ולא מצליחות לגרום לאיש להזיז אצבע מול הטרוריסטים. קמפיינים אנטי־ישראליים מושקעים היטב (ואנטישמיות זמינה לכול) הצליחו להקהות את הזעזוע הבינלאומי כשאזרחים נרדפים ונרצחים פה; איכשהו ישראל כמעט ויתרה על אותו אמצעי מתוחכם ומוצדק לנטרול ההתגרות וההסתה נגדה. הצמרת הביטחונית שלנו יודעת היטב את הסיפור מאחורי הצילומים השקריים האלה, שנועדו להחליש את צבא ההגנה לישראל. תפקידה לדאוג שהעולם כולו ידע.
כשהזמני הופך לקבוע
ייתכן שאת ההסברה הזו כדאי להתחיל בקרב לובשי המדים. לפני כשלושה שבועות אמר אלוף פיקוד הדרום, בעת סיור ביישובי עוטף עזה המותקפים, ש"חוסנם של התושבים – המענה הטוב ביותר לטרור". אז זהו, שלא. מדינת ישראל לא אמורה לחזק את התושבים כמענה לטרור. אזרחי הדרום לא צריכים להגיד לעצמם אחרי כל מתקפה שהם יינצלו ממוות – או מהחיים בצילו – בעזרת עמידה איתנה נוכח טילים מעופפים.
הציונות נבנתה בדם, יזע ודמעות. האחיזה בקרקע הייתה אכן חלק מהדרך להקמת מדינה עצמאית וריבונית, תחת איומי טרור קבועים מצד אבותיהם של מי שעדיין נחושים לסלק אותנו מפה. ובכל זאת, הנחישות הזאת לא הייתה "המענה הטוב ביותר"; היא הייתה אמצעי זמני וסבלני להפתיע, עד שכוחות הביטחון יתגבשו לתת מענה אמיתי וקבוע לפגיעה באזרחים. נחישות העורף היא קריטית, ובכוחה לנטרל את המורל הרצחני של האויב, אבל היא רק טיפול חירום בהול שתפקידו להחזיק מעמד עד שהאמבולנס מגיע לבית החולים. עם הנצח אכן לא מפחד מדרך ארוכה, אבל בשום מקום לא כתוב שתפקידו להאריך את הדרך.
