כשקיבלתי את ההודעה שמשפחתי ואני נדרשים להיכנס לבידוד, כבר ממש חיכיתי שזה יגיע. חצי שנה בתוך הסיוט הזה, לא ייתכן שמשפחת זמרי לא תישא בנטל. גזר הדין: עשרה ימים. האשמים: התאומים. המאומתת: הסייעת בגן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– 3,150 נדבקים ביממה: ישראל בצעדי ענק לסגר כולל
– הקבינט שוב עוצר החזרת גופות, האם בג"ץ יתערב?
– מלקקת את הפצעים: לבנון מתחילה להשתקם
התקשרתי מיד לשירן, שהייתה עם הילדים אצל חברה, ואמרתי לה שתגיע הביתה כי התאומים דפקו אותנו. היא אמרה שהיא לא רואה את זה ככה, אז אמרתי לה שתחכה כמה ימים לפני שתחליט איך היא רואה את זה. חצי שעה לאחר מכן, בסלון, שנינו הסברנו לילדים במילים של ילדים שבעשרת הימים הבאים לא נצא מהבית. הם כמובן שמחו; שירן, אשת הקריירה הרצינית בבית, מיד ארגנה דרך לעבוד מהבית; ואני לקחתי את זה קשה. שירן ניסתה להרגיע ואמרה שיהיה כיף. אמרתי לה שעם כל הכבוד, הסכמנו בינינו שמשקרים רק לילדים. "לפחות יהיה לך רעיון לטור", היא אמרה. וצדקה.
אז גבירותיי ורבותיי, הנה מדריך הבידוד המלא של משפחת זמרי.
פעילויות לאינסטגרם
> בידוד הוא כמו מוות. אין לי בעיה שזה יקרה לי, רק מפריע לי שכולם ממשיכים לחיות כרגיל.
> באופן אירוני, כולם מתעניינים בשלומם של הילדים. כאילו שהילדים היו צריכים לשדר מהסלון בבית, לבטל פרזנטציה חשובה ללקוח ולפספס תור לרופא שיניים שחיכית לו ארבעה חודשים. הילדים, אגב, לקחו את זה סבבה. בגלל הסעיף הבא.
> כשאתה נכנס לבידוד, נדמה לך שלפחות יהיו פחות הוצאות. ובכן, כלשון צחי הנגבי, חארטה. מנגנון הלחץ מיד נכנס לתוקף, והזמנה רגילה מהסופר שמספיקה בדרך כלל לעשרה ימים ועולה בערך 800 שקל קופצת מיד ל־1,400 לפחות, כי לך תדע אם פתאום ממש נצטרך שמיר או קופסאות שימורים של אננס ולא יהיה לנו. האימה.
> חברים אמיתיים נמדדים בזמן שעובר מהרגע שאתה שולח להם הודעה שאתה צריך משהו, ועד הרגע שהם אומרים לך שהם לא יכולים לעזור.
> כשאתה בבידוד, החדשות מעניינות פחות. הסתגרות בבית נותנת לך רישיון לא להתעצבן ממה שקורה בחוץ. נשבע לכם, בעשרת ימי הבידוד ראיתי הרבה יותר את מיכל הקטנה ויובל המבולבל מאשר את גיא פלג ואמנון המבולבל.
> אני מטורף על הילדים שלי. זו תובנה שהתקרבתי אליה לפני הבידוד אבל ללא ספק ניתנה פה חותמת. הם סקרנים, מצחיקים, וכל מה שהם רוצים בחיים זה עוד זמן עם ההורים שלהם ויוגורט עם פצפוצי שוקולד.
> אני מטורף על ד"ר זמרי. היכולת שלה להמציא בכל יום לפחות פעילות אחת שחורגת ממתחם המסכים מרשימה אותי ברמה של להתחתן איתה עוד פעם. אם כי אני חושד ש־20 אחוזים מזה הם דאגה הורית טהורה לנפש הילדים, ו־80 אחוז דברים שייראו טוב באינסטגרם שלה.
> אתה יכול לקפוץ באנג'י בלי חבל, לטפס על האוורסט, לחצות את מדבר סהרה על חד־אופן או למרוח על עצמך חרדל ולצאת לפגוש שבט קניבלים – ועדיין, אין פעולה רוויית אדרנלין המשתווה לתחושה של הורדת הזבל בשתיים בלילה בזמן שאתה בבידוד. אל תעקמו את הפרצוף, ביררתי והבנתי שמותר. זו גם ההזדמנות לבקש סליחה מדינה, ששאלה לשלומי והתעלמתי ממנה תוך כדי ריצה חזרה למעלית. מי שואל מה שלומך בשתיים בלילה?
> חגיגות יום הולדת שלוש לתאומים בבידוד עלולות להיות חוויה טראומטית. אני מתכוון לחשבון הוויזה. הרצון לפצות אותם על שהם לא חוגגים כמו שצריך עלול לגרום לאשתך להזמין יותר מדי מהפיראט האדום, ברמה שאת המשלוח אשכרה הביא לנו פיראט אדום.
> אל תתרשמו מהרצון של אנשים לעזור לכם בתחילת הבידוד. שפטו אותם על פי הרצון לעזור לכם יום לפני סוף הבידוד. ביום הראשון חבר יקפיץ לך בשמחה חלב, לחם ובוטנים, אבל אם תתקשר לקראת הסוף לבקש דחוף דפיברילטור כי אתה בעיצומו של התקף לב, הוא יגיד לך "אחי, בחייאת, מחר אתה יוצא מהבידוד לך תשיג, אל תסנג'ר סתם".
תוגה ותקווה
> אם חלילה נקלעתם לבידוד, תדאגו למישהו שיקפיץ לכם עשר מטבעות של עשרה שקלים, כדי שלא תגמרו כמו משפחת זמרי שבקושי היו לה 20 שקל לטיפים. השניים הראשונים קיבלו, שמונת האחרים התאכזבו. מתנצלים. אבל היי, השארנו לכם ציור של הילדים על השטיחון לפני הדלת. תדעו שזה היה ממש לא מנומס להשאיר אותו שם.
> חשוב שגם בבידוד עם הילדים תמצאו לעצמכם קצת זמן לבד. ומאמי, אני מתכוון לבד־לבד, ולא זמן ששנינו מדברים בו על "כמה כיף כל הביחד הזה".
> אל תהיו קשים עם עצמכם, מותר בזמן הבידוד להוריד קצת את הרגל מהגז בתחום החינוכי ולתת לילדים לשבת מול מסכים. בשעתיים שנשארו תעשו משהו יצירתי.
> רק בבידוד אתה מגלה כמה ההוצאות על צעצועים ומשחקים מיותרות. אלף משחקי קופסה ועשרת אלפים בובות של אלזה וגיבורי־על לא ירגשו את הילדים כמו המשחק "אבא סוס" – רכיבה על אבא מהסלון לחדר המשחקים שמסדרת פרנסה לרופא ברכיים עתידי.
> מוזרים הדברים שאתה מתגעגע אליהם בבידוד. אלה אף פעם לא דברים גדולים כמו ים או כמו שמיים; להפך, יומיים לסוף הבידוד מצאתי את עצמי יושב על הספה בסלון וחושב בתוגה שכבר שמונה ימים אף אחד לא צפר לי בכביש.
> הילדים היו אמורים להתחיל ללכת לגן במהלך הבידוד, אז כדי שלא ירגישו שהם פספסו לגמרי את החוויה נתנו להם לבכות רבע שעה בכניסה לבית.
> בקשה קטנה: אל תאחלו לאנשים "בידוד קל". זה לא קל. כמו בצום, תאחלו בידוד מועיל.
> אינספור אנשים שלא מכירים אותי שלחו הודעות בפייסבוק עם הצעות עזרה ושליחויות. זה נתן לי תקווה. מלא חברים שכן מכירים אותי לא הציעו לי כלום. הם השמידו כל זכר לאותה תקווה.
לסיכום, עשרה ימי בידוד עם שלושה ילדים – לא קל, אבל גם לא כזה נורא. את הנורא נשאיר לבידוד השני. בידוד מועיל לכולם.
