הסרט החדש על אהוד אולמרט, מי שזכה בכבוד המפוקפק של להיות ראש ממשלה ישראלי שנכלא על עבירות שוחד, הבהיל אותי. אני מודה, בשנים בהן היה ראש ממשלה, הייתי סטודנטית חסרת קשב להבטחותיו מרחיקות הלכת לאבו מאזן. לשמוע אותן שוב היום גרם לי למלמל לעצמי כמה פעמים במהלך הצפייה "תודה לאל על הסרבנות הפלסטינית".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השופט הנדל: לא היועמ"ש מחליט על חסינות חברי כנסת
– משרד הבריאות בעזה: איבדנו שליטה על הקורונה
– המשבר בכלכלה החרדית: במקום פלסטר צריך שינוי אסטרטגי
לעומתי, מתברר שיוצרת הסרט רוני אבולעפיה דווקא מצטערת על האופן שבו התגלגלו העניינים בשביל אולמרט ובשבילנו. בסוף הסרט היא שואלת אותו אם הוא לא חושב שהוא צריך לבקש סליחה – לא על שלקח שוחד, אלא על שלקח שוחד, נתפס וגדע בכך את חלומם של רבים בשמאל.
כדי שהספוילר שנתתי לא יקלקל לכם את חדוות הצפייה בסרט, רק אדגיש כי הוא כולל אוצרות רבים: זיהוי הימין את אולמרט כסכנה וההחלטה לפעול נגדו, המו"מ המתירני שניהל עם הפלסטינים בו הסכים מראש לוותר על כל חלקה טובה תמורת הבטחות, חקירותיו והתפיסה של אולמרט את עצמו כמי שלא חטא ולמרות זאת "הרכין את ראשו", כדבריו, לרצון מערכת המשפט.
כבר בדקות הראשונות של הסרט מבהיר אולמרט מה היו כוונותיו לעתיד לבוא. אמנם הוא הגיע לכס ראש הממשלה במקרה לאחר התמוטטותו של אריאל שרון, ובכלל בתחילת דרכו היה ימני מאוד, אבל עם כניסתו לתפקיד ולמרות שהיו לו ברירות אחרות, בחר כצעד ראשון לפנות את עמונה. היועץ הפוליטי שלו דאז נשמע אומר "הוא יכול היה לדחות את הפינוי אבל הוא רצה להבהיר לכולם: 'זה הכיוון שלי'".
ואכן אולמרט, שהעיד על עצמו שהתפכח מימיו בימין ומהסיסמאות שהשמיע אז נגד חלוקת הבירה, ויתר על היכולת שלו לדחות את הפינוי למועד אחר בגלל הבחירות המתקרבות, או להגיע להסכם עם התושבים, והודיע: "הבתים ייהרסו. אין שום פשרה". את תמונות הגירוש האלים שנצרבו בימין, והשטח שנותר ריק עד היום לצד הצהרתו המבהילה בנאום הניצחון "אנחנו מוכנים לתת חלקים מארץ ישראל ולפנות יהודים", גם הזמן לא ישכיח.
גם לא את החלטתו מעוררת התמיהה להניף את דגל הרשות הפלסטינית מעל בית ראש הממשלה כאות הערכה למנהיג שכנגדו, זה שמחזיק משפחות מחבלים ביד אחת ומוכן לדון איתו על קבלת ירושלים ביד השנייה. "הוא היה מופתע ממה שאני מוכן לתת לו", מעיד אולמרט בחלוף השנים. העיוורון המדיני שהפגינו אז אולמרט וחבר מרעיו בקדימה מתקבל היום בתימהון. פלא שיש עוד מי שנסחף בערגה לדרך המסוכנת שהוביל אז.
עשור ומשהו אחרי, אנחנו נמצאים הרחק משם. בסקרים שנערכים חדשות לבקרים, ישראלים כבר לא מוכנים לוותר בקלות כל כך על חלקי מולדת. גושי ההתיישבות הם קונצנזוס ופינוי אזרחים נתפס כצעד אלים שלא ישוב בקלות. בכל רגע במהלך הסרט, אי אפשר שלא לשאול איפה היינו היום אם פרשיות השחיתות של אולמרט היו נקברות והוא היה מצליח.
מי שנחשפים בסרט כמובילי המהלך לחשיפת השחיתות של אולמרט, הם למרבה ההפתעה לא אבירי הגנת מערכת המשפט היום בשמאל, אלא דווקא אנשי ימין. עו"ד אביעד ויסולי מספר על הפחד מפני אולמרט כמחריב ההתיישבות, על הזיהוי שלו כיותר קיצוני משרון ועל ההחלטה להפיל אותו. לא על ידי קמפיינים, אלא דרך חשיפת פרשיות השחיתות בהן היה מעורב. החומר שהתחיל להיאסף מצא את דרכו לתקשורת, חקירות נפתחו והסוף ידוע.
העיתונאי רביב דרוקר מעיד עליו בסרט כי "היה ברור שהוא אדם מושחת" וגם "חקירות תמיד שימשו כלי לחיסול פוליטיקאים". אך כל אלה לא מונעים מכל אבירי מערכת המשפט והגנת הצדק לקרוא לאולמרט לרוץ פעם נוספת כדי להשלים את המהלכים המדיניים. ללמדך גם היום את הכלל: אם אתה מושחת, עדיף שתהיה בצד הנכון.
"הייתי זקוק רק לדבר אחד", אומר אולמרט בפתח הסרט, "לצדק". הצילומים מחדרי החקירות, סוללת עורכי הדין שהעסיק, מעטפות הכסף שעברו מיד ליד, אשת סודו שולה זקן שמפרסמת את הקלטות השיחות איתה לתיאום עדויות לפני החקירה, כל אלו מבחינת אולמרט גם היום אינם משפט צדק. אני מסכימה עם היוצרת בדבר אחד: התרסקותו של אולמרט גם היום איננה יכולה להימדד רק דרך הפריזמה של "ראש ממשלה מושחת", אלא בהסתכלות היסטורית: מה היה יכול לקרות פה אם אבו מאזן היה אומר כן, ולאולמרט היה ניתן הזמן להשלים את גחמותיו המדיניות.
אולמרט: האיש שרצה יותר מדי
ישודר ב-8HOT ב-13-14.09. כמו כן הסרט יוקרן בפסטיבל דוקאביב בשבוע הבא.
בימוי: רוני אבולעפיה
הפקה: יואב לשם
