דרישתו המפתיעה של עפר שלח לקיום בחירות להנהגת יש עתיד תפסה השבוע את המערכת הפוליטית והעיתונאים המסקרים אותה לא מוכנים בעליל. זה הגיע משום מקום. "בום", בלשון הרשתות החברתיות. תיאוריות הקונספירציה שעלו מיד לחלל האוויר גרסו שזהו מהלך מתואם בין שלח ללפיד, אך הן פשוט אינן מסתדרות עם המילים החריפות שהטיח חבר הכנסת בראש האופוזיציה; בהתחשב ביחסים ההדוקים מאוד ביניהם במשך שנים ארוכות, זו הייתה השתלחות ושבירת כלים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בגרות זה אובר רייטד: חסר על מה לצייץ נגד יאיר לפיד?
– חיות נגד לוין: "בין סגנונו לממלכתיות אין דבר וחצי דבר"
– השופט הנדל: לא היועמ"ש מחליט על חסינות חברי כנסת
שלח האשים את יו"ר מפלגתו ב"מהלכים חשאיים, ללא שיתוף הח"כים של המפלגה והפעילים שלה", כדי לקבע את המשך שלטון היחיד הבלתי דמוקרטי. הטקסט: אני מעוניין להחליף אותך. הסאבטקסט: היום התחילה מלחמה ביני ובינך על הנהגת גוש המרכז־שמאל. מכיוון שלפיד לא יוותר מהר כל כך, ומשום שעמדותיו של שלח נטועות עמוק בשמאל, הרשו לי להציג בפניכם את שלושת המקומות הראשונים במפלגת השמאל העיקרית שתתמודד בבחירות הבאות לכנסת: עפר שלח, יאיר גולן ורון חולדאי. זו נבחרת חלומות, ואני לא אומר זאת בציניות. כאיש ימין שמעולם לא הצביע למפלגה משמאל לליכוד, יש בי משהו שרוצה שמפלגה כזו תקום. ותצליח.
יש לי כמעט רק מילים רעות לומר על שלושת האנשים שהזכרתי כאן. השבוע קוממתי עליי לא מעט אנשי שמאל כשצייצתי בטוויטר ש"תמונה של יאיר גולן במדי צה"ל מפחידה אותי יותר מתמונה של בצלאל סמוטריץ במדי שב"ס". דמותו הפוליטית של גולן מעוררת בי חלחלה של ממש, אבל יש משהו אחד שמאפיין אותו וגם את השניים האחרים שהזכרתי, ואי אפשר לקחת זאת מהם: סכין בין השיניים. הם לא מפחדים מאיש, תוקפים את יריביהם הפוליטיים בלי רחם, לפעמים בחיוך ציני על פניהם. הם משתמשים ברטוריקה לוחמנית, חלק לא קטן מאוצר המילים שלהם לקוח מהצבא, ונראה שהם להוטים לעמוד על עקרונותיהם, שאיני מסכים כמעט עם אף אחד מהם. כדי שמפלגה כזו תצליח יש לצרף אליה נשים (ציפי לבני, תמר זנדברג), נציגי מגזרי שמאל בולטים כמו ערבים ולהט"בים, ואולי חשוב מכול – מזרחים (עצת חינם: שריינו את אורי זכי, בן זוגה של זנדברג).
אני מניח שחלק מהקוראים מגרדים עכשיו בראשם ואינם מצליחים להבין מדוע ולמה אני דוחף את השמאל הישראלי להתאחד, מאחל לו הצלחה ואפילו מצייד אותו בעצות. אנחנו הרי משני צדי המתרס, לא?
לא. כלומר, במובן הפוליטי כן, אבל אני באמת חושב שהגיע הזמן שהשמאל הישראלי ירים את ראשו ויצא מהלופ המביך שהוא שרוי בו כבר הרבה שנים, לטובתה של מדינת ישראל. כן, הימין חזק מהשמאל, וזה לא עומד להשתנות. אין סיכוי ממשי, לדעתי, שהחבורה שציירתי כאן תגיע לשלטון. אבל אנחנו חייבים שתהיה חלופה ראויה. כששלטון בדמוקרטיה מרגיש בצדק שאין מולו אופוזיציה חזקה, זהו מתכון לאסון. בלי מישהו שנושף בעורפו, השלטון מרגיש שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, ושום דבר לא יקרה לו. רוצים בחירות? סבבה, קחו בחירות, גם ככה אצליח לגרור את שני הנפלים שעומדים בראש המחנה השני לכניעה מושלמת שאקרא לה ממשלת אחדות פריטטית. וזה נכון ברוב מישורי החיים שהממשלה ממונה עליהם, כולל משבר הקורונה. לו הייתה כאן אופוזיציה חזקה (בנט עושה עבודה חשובה, אבל כולם יודעים שבסוף גם הוא ילך עם נתניהו, אין לו חלופות אחרות) בהחלט יכול להיות שתפקוד הממשלה היה טוב יותר, ולא היינו מגיעים לקטסטרופה המתהווה של יותר מ־3,000 נדבקים חדשים ביום. כשאין תחרות יש ניוון, וזה למרבה הצער מה שקורה לקואליציה הנוכחית.
השמאל הישראלי חייב לעבור שידוד מערכות אם ברצונו ליצור את החלופה שאנחנו זקוקים לקיומה. ראשית, עליו להפסיק לתלות את יהבו במפלגות מחופשות לימין או לאיזה מרכז מדומיין פרווה, שלא אומר כלום ושום דבר. כחול לבן הייתה הונאה אחת גדולה, וגם יש עתיד של לפיד היא עוד מאותו הדבר – בלוף שהתפוצץ בפניהם אחרי שלמרבה התדהמה התברר כי שני אנשי הימין שהם הביאו כדי למשוך קולות מהימין גרמו להקמת הממשלה בראשות הימין. מצד שני, גם מפלגות נישה מוזרות כמו מרצ לא יעשו את העבודה בשביל השמאל. קהל היעד שלהן הולך ומתכווץ, הנושאים שבראש מעייניהן נעשים אזוטריים, ואם לא יתרחש שם שינוי מהיר הן פשוט ייעלמו.
ואתם יודעים מה? גם ההכרזות הגלויות של שלח לגבי שיתוף פעולה פוליטי עם הרשימה הערבית המשותפת מוצאות חן בעיניי. ידוע וגלוי שאין לשמאל הישראלי שום סיכוי ליצור ברית פוליטית חזקה בלי שיכיר בכך ש־15 המנדטים של הרשימה המשותפת הם שותפיו הטבעיים. בניסיונותיהם הנואשים של גנץ, בוגי, אשכנזי ולפיד להביא קולות מהימין, הם דחו כל הזמן את האפשרות הזאת, אפילו פחדו ממנה. אבל במפלגת שמאל גאה, מפלגת שמאל אמיתית שלא מפחדת לומר שהיא שמאל, שותפות כזו צריכה להיות הצעד הראשון.
רק אז יהיו לנו סוף־סוף שני מחנות ברורים שהישראלי יהיה צריך לבחור ביניהם. רק אז הימין יצטרך להראות שהוא באמת ימין, ואז אולי אפילו תהיה לנו הכרזת ריבונות, כי צריך לבדל את עצמנו מהשמאל שפתאום התעורר לתחייה. רק אז תהיה תחרות. ומהתחרות הזאת נרוויח אנחנו, הבוחרים. בשני הצדדים.
