שאול מרידור נתן לנו מתנה. אל תוותרו עליה. מכתב ההתפטרות של ראש אגף התקציבים באוצר נותן לנו הצצה נדירה לתאים הנסתרים במוחו של פקיד בכיר, שעה שהוא חולק על מדיניות השר הממונה. בימי שגרה, הפקיד אינו חושף את עצמו בפנינו. הוא מסתכל עלינו במבט קסום ואומר: אני מצטער, הייתי שמח לעזור אבל זה לא מסתדר עם סעיף 6ג' לתקנות, זה כרוך בעבודת הוועדה הבין־משרדית ההיא או האחרת, ובכלל – בואו נקבע פגישה לעוד חודשיים או שנתיים. אולי עד אז כבר נתחלף ולא נפריע לו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "שגריר הרצון הטוב" של אונר"א מטיף להשמדת ישראל
– "אם אין ריבונות, לפחות בנייה": גל המחאה החדש של מועצת יש"ע
– לוחם אש: סיור בשדות עוטף עזה החרוכים
בדרך כלל האנשים רבי העוצמה האלו אינם צריכים לנמק שום דבר. אבל הפעם מרידור כעס מאוד וזה הוציא מהשק שלו את כל המרצעים. נצא לטיול מבהיר בטקסט הקנוני הזה.
נתחיל במטפורת "הבית". בזמן שאתם לקחתם משכנתה על דירת שלושה חדרים בפתח־תקווה, מרידור גדל בבית משלו: אגף התקציבים באוצר. כמו הבית של השופט חשין, שיגדע את היד שתורם על בית המשפט העליון, מרידור מצטרף לכל אלו שהמדינה הייתה של אבא שלהם עד שהגיע הבריון המכונה העם או הציבור.
מרידור מקפיד להשתמש במושג הזה: הוא חוזר שוב ושוב על ההגדרה העצמית שלו – "אני משרת ציבור". ומתי בפעם אחרונה שתה קפה עם האדון שלך, ההוא, הציבור? הנה עצה: בדמוקרטיה הדרך לפגוש את הציבור היא בפגישה עם נבחריו, ובמקרה של מרידור זהו השר ישראל כץ. זה אולי לא נעים לו, אבל ישראל כץ הוא היחיד שיכול לדבר בשם הציבור. מרידור יכול לדבר בשם ערכיו, בשם תבונתו וניסיונו, וחשוב שיעשה זאת. אבל הציבור מדבר דרך הקלפי, ואם הוא משרתו, בוודאי משרת המשתכר מעל 40 אלף שקל בחודש, הוא מוזמן לפגוש את הציבור בלשכת השר.
המרצע השלישי שיצא מהשק של מרידור הוא הגדרת התפקיד של הפקידות הבכירה: "לגבש, להציע, לנתח ולבקר צעדי מדיניות". להציע – בוודאי. לא רק ליישם, גם להציע וללא מורא, בכל כובד הראש והניסיון המקצועי. אבל לגבש מדיניות? כמה שורות קודם כתב ש"אין עוררין כי תפקיד הדרג המדיני, ובו שר האוצר, הוא לקבל את ההחלטות ולעצב את המדיניות". ופתאום יש עוררין. לא רק את שולחן הממשלה הוא רוצה לנכס בלי שנבחר, גם את משכן הכנסת. מאיזה ספר מושגים במדע המדינה הוא למד שתפקיד פקידי הממשל הוא "לבקר צעדי מדיניות"? בשביל זה יש פרלמנט, יש כלבי שמירה תקשורתיים, יש ארגוני מגזר שלישי.
והאמת, כפי שכתב, היא שהוא לא רוצה רק לבקר. לדעתו השר ריסק "התנהלות תקציבית וכלכלית נכונה" – בעיניו, כמובן. הוא רוצה לקבוע מה נכון ומה לא נכון. אבל את זה אנחנו, העם, רוצים ומוסמכים לקבוע, ובדיוק בשביל זה בחרנו בשר האוצר.
ומה קורה כשההצעה שלו אינה מתקבלת? אז באות בצרור ההאשמות האישיות והגסות כלפי הדרג הפוליטי: "קבלת החלטות המושפעת מאינטרסים צרים, לא ענייניים, קצרי טווח".
אם כן, הנה לפניכם, אזרחי ישראל, כל תורת השלבים הממלכתית, בהשתלטות על הדרג הנבחר. מציעים לנו מדיניות, בהתחלה בנועם, אחר כך בכל מיני כלים מנהליים, וכשאנחנו מתעקשים על מה שנראה לנו נכון מכניסים את הייעוץ המשפטי לתמונה, ואיתו מושגים של "מניעה משפטית", "מורכב מאוד מבחינה משפטית" וכדומה. ואם יש שר כמו השר כץ – וזה לצערי נדיר מאוד – שקובע שהוא מתייעץ עם משפטנים רק כשיש בעיה חוקית, ומשאיר את היועץ המשפטי מחוץ לחדר, מתחילות ההאשמות הפומביות על אינטרסים צרים.
מכאן קצרה הדרך לכתב אישום על "מרמה והפרת אמונים", לא היה צורך אפילו שמרידור יכתוב זאת. התהליך הזה לא חדש, אבל הוא מתעצם בשנים האחרונות לממדים מפחידים, ניסיון רב־מערכתי לרוקן מתוכן ומסמכות את תפקיד נציגי הציבור. בג"ץ מלמעלה, הפקידות מלמטה וכל כלבי השמירה מסביב – כולם הפכו מזמן לשחקנים פוליטיים לכל דבר ועניין, חוץ מהעובדה הזניחה שהם לא נבחרו בידיכם, אזרחי ישראל.
