המרד הגדול: משבר הקורונה מביא את ישראל לנקודת תסיסה

מרד גדול מתרחש במדינת ישראל. זהו אינו מרד מאורגן. אין לו מנהיגות  או היגיון פוליטי מובהק שמנתב אותו שמאלה או ימינה. אבל למרד הזה יש  תומכים נמרצים ואלה עושים את מלאכתם נאמנה מתוך משוכנעות עמוקה לרעיון אותו הם מייצגים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שישה מאלף: הפנים שמאחורי הדיווחים על נספים במגפה
– משרד הבריאות בעזה: איבדנו שליטה על הקורונה
– דעה: מתנת הפרֵדה של שאול מרידור

זהו מעשה ההתקוממות האזרחית שמכוון נגד המדינה עצמה ותוצאתו היא קעקוע אושיות המסגרת הפוליטית שבאה לידי ביטוי בנוכחותם של חוקים, נורמות, מנגנונים ומוסדות. כל אלה אמורים להבטיח נורמאליות של קיום חברתי לאזרחי המדינה ותושביה ולא פחות חשוב מכך לוודא כי המאבקים החברתיים והמחלוקות הפוליטיות שהן נחלת כל חברה יתנהלו ויתבררו על בסיס מוסכם של כללים אשר ימנעו גלישה לתרחישי קיצון של כאוס ואלימות פוליטית.

במדינת ישראל של העת הנוכחית גוברת התסיסה כנגד כל מה שמזוהה עם רעיון המסגרת הפוליטית, מצד שני כוחות עיקריים: הראשון, אינדיווידואליזם אישי המעמיד את טובת הפרט מעל לכל היגיון אחר; והשני, קהילתיות מגזרית המציבה בראש סדרי העדיפויות תועלות של סקטורים שונים בהם סוציולוגיים, פוליטיים וכלכליים. את הדוגמא האחרונה להתקוממות סיפקה קהילת הפקידים על רקע סירוב ראש אגף התקציבים במשרד האוצר להפנים את הכלל הנהוג בכל מדינה מתוקנת ולפיו הדרג הפקידותי מבצע את מדיניות הדרג הנבחר.

ראש אגף התקציבים היוצא אינו היחיד ב'קהילת הפקידים' המחזיק בתפיסה המבקשת להפוך על הפירמידה על פיה. תופעות דומות נרשמו בשנים האחרונות גם מאזור החיוג של פרקליטות המדינה, ומובן שגם ההפגנות בבלפור, חרף השיח האזרחי-דמוקרטי שלכאורה נושב מהן, יוצאות נגד כללי המשחק המקובלים לא רק מעצם האלימות והדה-לגיטימציה שנעשית למשטרה כזורע האכיפה של המדינה, אלא בעיקר מאחר ומקופלת בהן הדרישה לשינוי כללי המשחק הבסיסיים לפיהם קביעת זהות מנהיגי החברה נעשית באמצעות מנגנון הבחירות.

נוכחות עקבות המרד ברחובות הסמוכים לבלפור אינה הוכחה לכך שההתקוממות חופפת במלואה את הציר הפוליטי המקובל של שמאל וימין בישראל.  מדובר בתהליך הגדול בהרבה ממידות הדיכוטומיה של מתנגדי נתניהו לעומת תומכיו או "ישראל הראשונה" מול זו השנייה. המסגרת של המדינה נרמסת בצל המאבקים שמתנהלים בעת האחרונה.

הדוגמאות לכך הן רבות: חרדים מפוררים את סמכות המדינה דרך אומן; המגזר הערבי דורס את הנחיות משרד הבריאות באירועים ההמוניים; ואנשי התרבות והמסעדנים נוקטים בשפה מפורשת של אי ציות אזרחי. לצד כל אלה  קמים על המדינה וחוקיה אלה המבקשים לספק עד תום את 'חירותם' האישית גם אם היא כרוכה בעבריינות דוגמת המעורבים בפרשת האונס, לכאורה, באילת. מבחינה זו האלימות בחברה הישראלית היא תוצר של אותו אינדיווידואליזם קיצוני שנועד לשרת את רצונות היחיד על חשבון רמיסת כל כלל, מסגרת, חוק ונורמה המפריעים לכך.

החברה האזרחית בישראל קמה, אם כן, על המדינה וקוראת עליה תיגר. בעשותה כך היא מערערת לא רק את יכולת תפקוד המדינה, אלא למעשה את השיטה הדמוקרטית המבוססת על רעיון האיזון בין המסגרת ההכרחית לטובת יצירת סדר המאפשר ניהול חיים תקינים ובין רעיון החירות (האישית והקהילתית) שאמורה להקנות  משמעות לחיים עצמם. פגיעה אנושה באחד מהם או התחזקות יתרה של מי מהם כרוכה בשיבוש נקודת האיזון של המערכת ובתוצאה דומה של כאוס פוליטי וחברתי.

בישראל של 2020 הדמוקרטיה מתערערת לא בגלל כתבי האישום של רה"מ. היא משתבשת בגלל הפרת האיזון בין שני קצוות המערכת ובגלל הפגיעה האנושה באותה מסגרת, שהכרחית לשימור היסודות שהופכים אותנו מתערובת של אינטרסים למערכת שיכולה להתנהל בסנכרון על בסיס הסכמות משותפות ויעדים כוללים. הפרדוקס הגדול הוא שבניגוד לשיח הזכויות הרומנטי הבוקע בעת הזו ממקורות מגוונים ומבקר את המדינה על כוחנותה ושרירותה, ניכר כי דווקא ידה של המדינה היא על התחתונה וידם של אזרחים המונפת כלפי ייצוגים שונים של המסגרת המדינתית, כמו המשטרה, היא על העליונה.

מדובר בתופעה שאינה ייחודית רק לישראל. אולם, בעת הנוכחית מגיעה ההתקוממות הזו לשיאים חדשים, אולי משום שהמדינה נתפסת עתה כפגיעה הרבה יותר ונוחה יותר לאיתגור מצד מערום של יחידים ומגזרים המקעקעים בשם אמת יחסית  את כל מה שאמור להבטיח את מערכת החיבורים הפונקציונאליים בינינו. עובדה זו אינה משפרת את יכולת ההתמודדות של המנהיגות הפוליטית עם המשבר שאנו חווים. ניתן כמובן להאשים את המנהיגות הזו בהאשמות שונות על תפקודה, חלקן אולי מוצדקות, אבל מה שאזרחים רבים חווים וטוענים ככאוס מנהיגותי, הוא למעשה הכאוס החברתי של כולנו – כל אלה שהחליטו לדרוס את האיזון בין המסגרת, הסדר והכללים לבין החירות והחופש הפרטי והקהילתי.