כשהקורונה התחילה להפוך למגפה של ממש לפני קצת יותר מחצי שנה, הבדיחה הנפוצה סיפרה שסוף סוף הגיע עידן הזומבים. אחרי מאות ספרים, סרטים וסדרות, מה שהיה בגדר פנטזיה פתאום נראה טיפה יותר מציאותי. דיווחים ממדינות מסוגרות סיפרו על אנשים שנופלים ברחובות, על גופות שמוטלות בצד הדרך ועל בתי חולים עמוסים מנשוא בהם הנגיף מקפץ ממיטה אחת לשנייה כמו צפרדע על קוקאין. האפוקליפסה הגיעה, והיא נראית כמו כדור אדום קטן מוקף בכתר של קוצים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כדי לנצח את טראמפ, הדמוקרטים חייבים לשנות כיוון
– "אם אין ריבונות, לפחות בנייה": גל המחאה החדש של מועצת יש"ע
– מבריק מבחוץ, כושל מבפנים: השבוע שסיכם את כהונת נתניהו
אבל אז התברר שאולי הגזמנו קצת. כדור הארץ ישרוד את משבר הקורונה כמו שהוא שרד עידני קרח, התפרצויות וולקניות, אבעבועות שחורות, שתי מלחמות עולם, איום גרעיני ואת הקריירה המוזיקלית של הבקסטריט בויז. אבל מה שהולך ומתברר מהמצב בישראל, בארה"ב ובמערב בכלל, הוא שההתפוררות המשמעותית ביותר, המזיק הגדול, הפקטור שעלול להפיל מדינות ולגמור ציוויליזציות הוא לא הנגיף התוקפני, אלא אנחנו עצמנו.
להוציא מטאורים, מעט מאוד גורמים חיצוניים יכולים לגרום לקריסתה המוחלטת של המערכת הגלובלית. מסורבלות, איטיות, ומושחתות ככל שיהיו – כאשר מגיעים למשבר בקנה מידה כזה, למדינות המערב יש את המשאבים והיכולת להתמודד. מדענים, כלכלנים ואסטרטגים שינתחו תופעות יש בשפע. שיתוף פעולה בין בעלות ברית הוא אינטרס משותף. אמצעים דרסטיים יכולים להיות מופעלים. כבר שרדנו משברים קשים יותר.
אם ליפול בקלישאה פובלציסטית ולצטט דמות היסטורית אהודה, הרי לנו דבריו של אברהם לינקולן (בתרגום חופשי):
"האם עלינו לצפות שענק צבאי טרנס-אטלנטי ידלג מעל הים ויקטול אותנו באבחה? לעולם לא! כל הצבאות של אירופה, אסיה ואפריקה גם יחד, עם כל אוצרות העולם בקופה הצבאית שלהם, עם [נפוליאון] בונפרטה כמפקדם, לא יוכלו בכוח לשתות [מנהר] אוהיו או להותיר עקבות על [הרי] הרכס הכחול גם באלף שנים. מתי עלינו לצפות לבואה של סכנה? אענה לכם. אם היא אי פעם תגיע אלינו, עליה לצמוח מתוכנו; היא לא תוכל לבוא מחוץ. אם חורבן יהיה גורלנו, אנו עצמנו נהיה יוצריו ומבצעיו. כאומה של אנשים חופשיים, עלינו לחיות עד קץ הימים או למות בהתאבדות".
האמירה הזו לא באה בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית. אפילו לא חמש או עשר שנים לפניה. לינקולן אמר את המשפט הזה כחלק מנאום שנישא בשנת 1,838 – 23 שנים לפני פרוץ המלחמה שבעצם נחזתה במילים האלו. הוא לא היה נביא ולא שמע בת קול. ובכל זאת הוא מתאר כאן בדיוק את מה שהתרחש בשנים האחרונות של חייו, בגלל שהוא הבין אולי יותר טוב מכל אדם אחר את הכוח העצום שטמון בארה"ב ובמוסדותיה. ובאותו הזמן, הוא גם ראה בבירור כיצד בני אדם, אם ייכנעו לטבעם, יוכלו להחריב את הכול בכמה רגעים.
כמובן שדבריו כוונו לארה"ב באופן ספציפי – המילים שהוא נעזר בהן כאן פחות מתאימות למדינות שאין להן את הגודל, היתרון במשאבים והארגון הפוליטי-חוקתי של אמריקה. אבל את אחד הרעיונות המרכזיים שטמון בדבריו אפשר בהחלט לקחת כלקח בהתמודדות שלנו עם מגפת הקורונה: נגיף כזה או אחר לעולם לא יצליח לכבוש את הכנסת או להשבית כליל את מדינת ישראל. אבל לנבחריה ואזרחיה בהחלט יש את הכוח הזה.
כרגע, ההתפוררות מורגשת בעיקר בקצוות הפוליטיים, אבל יש גבול לכמה זמן חוסר יציבות חברתית יכולה להימשך לפני שהיא מתפוצצת. אם כבר שאבנו מההיסטוריה, חוקרים פיתחו יכולת מצוינת לעקוב אחרי התפתחויות דקות של עשרות או מאות שנים, לחבר בין אירועים שנראו בזמנם כקטנים או לא מאוד משמעותיים, ואז לטעון שמהפכות, התנקשויות, מלחמות או פיצוצים אחרים התהוו במשך תקופה ארוכה. אבל עבור האנשים שחיו ברגעים כאלו – זה היה עניין קצר בהרבה. ב-4 במרץ 1861 אברהם לינקולן החל לכהן כנשיא ארה"ב. ב-12 באפריל, אנשי המיליציות של קרוליינה הדרומית כבר פתחו באש על פורט סאמטר והציתו מלחמת אזרחים שגבתה את חייהם של יותר מ-600 אלף אמריקנים.
הצעד הראשון
עוד הרבה מאוד דברים לא סבירים יצטרכו לקרות לפני שצד כזה או אחר יפתח באש על מוצב של השני, אז מלחמת אזרחים כנראה ובעזרת השם לא תהיה פה. אבל כן ישנם מספר סימפטומים – מחאות ענק ברחובות, תחושה רווחת שהממשלה לא ממלאת את תפקידה והמערכת הפוליטית לא מתפקדת – שאמורים להדאיג אותנו. הקורונה לא עומדת ללכת לשום מקום בקרוב, ונראה שהדרך הטובה ביותר לטפל בה היא בהפעלת משאבים, שיקול דעת ואסטרטגיה-ארוכת טווח. גם לשם התמודדות עם ההשלכות הישירות של הנגיף, כמובן, אבל באותה מידה כדי להעניק לאזרחים את הידיעה שנבחריהם מודעים לאחריותם ונוקטים בסמכותם כדי לנהל את המצב.
אין באמת מנוס מפירוק הממשלה בחודשים הקרובים והליכה לבחירות. אולם עם הרקע הפוליטי שלנו והיכרות עם השחקנים הפועלים, אי אפשר לצפות שהם יזמו שינוי כלשהו בהתנהלותם – כמו שכתבתי כאן בשבוע שעבר, הם פשוט פועלים לפי התמריצים שכל פוליטיקאי רואה. השינוי, אם כן, צריך לבוא מאיתנו: לא להגיד שעל נבחרי הציבור "להפסיק לריב" או "לקחת אחריות", לא לצפות שאדם מבחוץ או מהאופוזיציה יפעל שונה גם אם הוא טוען אחרת, אלא לדרוש שינוי יסודי במערכת ההפעלה של הפוליטיקה הישראלית. איך זה בדיוק יראה – חלוקה למחוזות, בחירות אזוריות, מגבלות כהונה – זו שאלה שראוי לדון בה בכובד ראש, אבל הצעד הראשון, כמו בכל התנהגות בעייתית סדרתית, הוא הודאה בכך שיש לנו בעיה אמיתית.
