כמו החצבים בסתיו והאלרגיה באביב חוזר מדי שנה הדיון בתופעת הדתל"שים, מימין או משמאל, תלוי באיזה כיוון נושבת הרוח באותה שנה. את המהומה הפעם התניע הרב שמואל אליהו, במאמר שפרסם, בו האשים את החינוך הדתי לאומי, זה שבבית וזה שבמוסדות החינוך, ב"שריפת 150 אלף ספרי תורה". לטענתו של הרב אליהו הציבור הדתי לאומי סובל מלמעלה מ-40 אחוזי נשירה, והתהליך הביא לכך שבמקום להוות היום 50 אחוזים ממערכת החינוך, הוא נותר רק 20 אחוז ממנה כבר שנים. מה שמדאיג את הרב אליהו הוא אובדן ההשפעה על התנהלותה של המדינה, "אם היינו משכילים לשמור על הגבולות בציבור הדתי-לאומי, היינו היום הכוח המוביל במדינה", כלשונו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– המרד ביש עתיד: לפיד מסרב להיכנע
– בדרך לסגר כללי: סגר על יישובים אדומים החל ממחר
– המרד הגדול: משבר הקורונה מביא את ישראל לנקודת תסיסה
אך אל תטעו, לרב אליהו אין רק בשורות רעות, יש לו גם לפחות התחלה של תוכנית פעולה, שגם היא נגזרת מהנתונים. מתברר שככל שהחינוך הדתי שמקבלים הילדים הוא ליברלי ופתוח יותר אחוזי הנשירה גדולים יותר. זה עולה ממחקרים, אבל למען האמת כך מורה גם ההיגיון הפשוט. למרות שכל אחד מאיתנו הוא כמובן פתית שלג ייחודי, מיעוטים מתנהגים באופן דומה. ככל שלחברת מיעוט יש יותר חיכוך בחברת הרוב שבקרבה היא חיה, רואים יותר טמיעה שלה בחברת הרוב. ככל שמגביהים חומות והחיכוך נמוך יותר, הטמיעה בחברת הרוב, ובמקרה שלנו חילון – נמוך יותר. את המסקנות של הרב אליהו אתם יכולים להבין גם לבד.
אפשר כמובן להתווכח עם המספרים שמביא הרב אליהו. המחקר החשוב ביותר שנעשה בנושא הוא של אריאל פינקלשטיין ונעשה עבור תנועת נאמני תורה ועבודה. פינקלשטיין מדבר על 25 אחוזי חילון, ולא על 42 כמו הרב אליהו. אבל האמת היא שהוויכוח על המספרים לא באמת חשוב.
כבר שנים מתנהל בתוך המגזר הדתי לאומי ויכוח על הסוגיה הזו בדיוק, "מקדם החיכוך" מול החברה הישראלית. יש מי שבחר לפנות לדרך שבה מקדם החיכוך אל מול הישראליות הוא נמוך יותר. זה למעשה המאפיין העיקרי של מה שמכונה בשנים האחרונות בשם חרד"לים, אבל קיים כחלק מובחן מהמגזר הדתי-לאומי כבר משלהי שנות ה-70 או ראשית שנות ה-80. בין הקבוצות החרד"ליות השונות יש פערים אידיאולוגיים רבים, אבל יש מכנה משותף אחד ברור: שאיפה להגבהת חומות מול העולם החילוני-ישראלי.
אם להאמין למחקרים שמביא הרב אליהו (וגם למסקנותיו של פינקלשטיין), הרווח הגדול של החרד"ליות הוא שיעורים נמוכים יותר של יציאה בשאלה (באופן כללי, כמובן שיש דוגמאות הפוכות). העניין הוא שלא מדובר בסוד, ולמרות זאת כבר 40 שנה שהזרם המרכזי של הציונות הדתית ובטח האגף הליברלי שלה, לא "קונים" את הסחורה הזו.
למה הם לא קונים אותה? כי מקדם החיכוך הגבוה של הציונות הדתית עם הישראליות החילונית הוא לא טעות, בטח לא משהו אגבי. הפתיחות לחברה הישראלית הכללית ולכל מה שמתרחש בתוכה היא חלק אינטגרלי מהזהות העצמית של מרבית אגפי הציונות הדתית. פתיחות חברתית, פתיחות תרבותית ופתיחות אישית. ההסתגרות התרבותית היא עבורם לא אופציה, משום שאחריה הם כבר לא יהיו מה שהם.
בתפיסה העצמית שלהם הרב אליהו לא מציע להם ציונות דתית פלוס אלא ציונות דתית מינוס, והאופציה הזו פשוט לא נראית להם. האפשרות החרד"לית קיימת מולם כבר למעלה משנות דור, כולל יתרונותיה וכולל מחיריה. מי שלא עוצם עיניים יודע ומכיר את תופעת הדתל"שים. הם כבר מזמן לא משהו שמחביאים. ולמרות זאת הציבור בוחר להחזיק באורח חייו, משום שבעיניו המשמעות של הסתגרות תרבותית היא איבוד האוצר היקר שיש לו, אורח החיים שבו הוא מעוניין. הוא לא בחר באורח החיים הזה כדי להשפיע על החברה הישראלית, אלא כדי להיות אדם טוב יותר ושלם יותר. כשהוא מסתכל על הבן הדתל"ש לבו נחמץ, אבל הוא לא רואה "ספר תורה שרוף", ובאופן כללי הפחדות לא יגרמו לו לשנות את אורח חייו.
