לאחר האונס הקבוצתי המצמרר באילת, הורה שר החינוך יואב גלנט להכין תוכניות להתמודדות עם התופעה, וניתן להניח שבמשרד החינוך עובדים כעת מסביב לשעון כדי לקדם את הנושא. אולם, מתוך העלייה הדרמטית ברמת האלימות בבתי הספר בשנים 2013-2018, ניתן ללמוד שתוכניות בנושא אלימות מינית שנבנו בעבר לאחר מקרים קשים כמו האונס בשומרת ב-1988 או פרשת איה נאפה בשנה שעברה לא נותנות מענה מספק. "טיפול שורש" בבעיה דורש הכשרה של מורות/ים בשיטות אפקטיביות להנחיית בני נוער. רק כך נוכל להביא לשינוי נורמות חברתיות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ארה"ב ממשיכה לפעול נגד תובעת בית הדין הפלילי הבינלאומי
– פרקליטי אלוביץ' במרוץ נגד הזמן להספיק לעבור על חומרי החקירה
– המרד ביש עתיד: לפיד מסרב להיכנע
דו"ח טאליס שהתפרסם בשנת 2018 הצביע על זינוק משמעותי בהיקף האלימות במערכת החינוך בישראל בין השנים 2013-2018, זאת בניגוד לירידה ממוצעת באותן שנים בקרב המדינות החברות ב-OECD וביניהן מקסיקו, צ'ילה ליטא ולטביה.
ואז הגיעה הקורונה, שהעלתה אף יותר את רמת המצוקה הרגשית והחברתית של בני הנוער המתמודדים עם גל אלימות ותוקפנות וזקוקים למענה יעיל ומהיר. במקביל, חלה עליה ברמות הקיטוב והאלימות בחברה הישראלית, (לדוגמה בדו"ח הליגה נגד השמצה 2020). כל אלה שבים ומדגישים את הצורך הדחוף לפעול באמצעים אפקטיביים ומחוללי שינוי.
הכשרות לשינוי נורמות מגדריות נדרשות בכל מקום, ובוודאי בישראל בה המסרים החברתיים והחינוכיים הגלויים והסמויים הם מגדריים ומושרשים עמוק בתפיסות מיליטנטיות שהפנמתן יוצרת דיכוי רגשי בקרב בני הנוער. שינוי תרבות התוקפנות המינית דורש מענה מורכב הכולל התמודדות עם לחץ חברתי, יכולת יצירת אינטימיות קבוצתית, התערבות למען האחר, התמודדות עם מניפולציות סמויות מצד ילדים פופולריים ועוד.
האקדמיה אינה עומדת בקצב האירועים והשינויים התרבותיים, ובמרבית המכללות בארץ סטודנטים לחינוך עשויים לסיים את לימודיהם מבלי להשתתף בקורס אחד שעוסק בכלים פרקטיים לשיפור אקלים חברתי כיתתי או בניהול כיתה.
בנוסף, תחום "חינוך הכיתה" אינו מוכר כפרופסיה הדורש הכשרה ייעודית, ומחנכים נדרשים לסמוך על כישרונם ותפיסת עולמם. זאת, בניגוד לעמיתיהם בכל תחום דעת כמו ספרות או מתמטיקה, הזוכים להכשרה ייעודית. משרד החינוך אמנם החל ביוזמה משותפת בשיתוף פעולה מבורך עם עמותות הלהט"ב ומרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, אך עדיין מרבית המענים שהוא מעניק ממוקדים בחומר תיאורטי מתחום הפסיכולוגיה, בהצעות לשיח ערכי ובמערכי שיעור. למרבה הצער, מבחן התוצאה מצביע על כך שדרכי הפעולה הנוכחיות לא מנעו את העלייה הדרמטית בהיקפי האלימות.
על מנת ליצור שינוי משמעותי ומדיד, יש לתת למחנכי הכיתות כלים מגוונים ופרקטיים לשינוי נורמות בכיתה. אנשי/ות חינוך נדרשים לדעת כיצד להוביל דיון נפיץ, איך לייצר מרחב שיח אינטימי קבוצתי בכיתות, לדבר על גיוס תמיכה מחברים לכיתה כדי לעצור פגיעה, להוביל שיח תגובות אפשריות להטרדות מיניות ולבסוף – לעסוק בדרכים לתיעול הלחץ החברתי של גיל הנעורים להתנגדות אקטיבית לתוקפנות חברתית בכלל ותוקפנות מגדרית ומינית בפרט.
זו איננה אוטופיה, זה קורה בפועל במאות כיתות ברחבי הארץ. זה קורה גם בכיתות מאתגרות המתאפיינות ברמות גבוהות של אלימות, ציניות וניכור. כשהמרחב האינטימי הזה מתאפשר, ילדים מעיזים לומר את מה שמפריע וכואב להם ומגלים שהם לא לבד, וכך מוצאים את הכוחות בתוך הקבוצה להתחיל ולשנות כדי לקבל את מה שמגיע להם – סביבה בטוחה ומצמיחה המלווה בתחושת שייכות גבוהה למקום בו הם מבלים את רוב חייהם.
אלפי המחנכות והיועצות אשר לכיתותיהן אנו מגיעים ומדגימים את טכניקות ההנחיה הפרקטיות, פועלות לרוב מתוך ערכים, השקעה ואכפתיות, אך מציפות צורך דחוף בכלי הנחיה פרקטיים ומעידות על היקף הכשרות לא מספק בהנחיית בני נוער, הן באקדמיה והן בהשתלמויות השונות.
ביניים: אז מה עושים?
ראשית יש לקבוע כי נושא הפחתת האלימות בכלל והאלימות המגדרית בפרט ייכנס באופן משמעותי לתוכנית הלימודים השנה, בכל המגזרים ובכל שכבות הגיל באופן מותאם. בנוסף, יש לשלב את הורי התלמידים באמצעות הרצאות ופעילויות משותפות להורים וילדים.
יש לפתוח בהכשרה מאסיבית של מחנכי כיתות בהכשרות שהוכחו כיעילות, תוך הדגמה חיה והתנסות בכיתות עצמן. לשם כך, חשוב שייכנסו לתמונה ארגוני מגזר שלישי אשר פיתחו מומחיות בתחום (והציגו ממדי הערכה מהימנים) ויכולים לתרום לחדשנות ולהיקף המאסיבי של ההכשרות הנדרשות באתגר הדחוף והמורכב הזה.
במקביל, יש לעסוק במדידת האפקטיביות של תוכניות להפחתת אלימות על מנת להיות עם היד על הדופק לגבי יעילותן. שילוב אינטנסיבי של אלו יניב שינוי חברתי משמעותי.
