משפחת מרידור, אבטלה איננה בדיחה

ראשית, הערה: ברור לי שיהיו שיגחיכו את המאמר, וילעגו לטהרנות כותבו, הנעדר כל חוש הומור. אני מציע להם לשנות את מושא הבדיחה העצמית ה"מוצלחת" שאני מותח עליה ביקורת לנושא שצורב את נפשם (למשל קורבנות אלימות, מחלה או אסון) ואז לקרוא שוב את המאמר. אפשר שאז הם יבינו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ההסכם עם האמירויות אינו חוזה השלום השלישי
– חוקרי שינה אמריקנים ממליצים לבטל לגמרי את שעון הקיץ
– בתי ספר בבנייה מזורזת: נמשכת ההשתלטות הפלסטינית על שטחי סי

הרשת החברתית הצדיעה להומור של בני משפחת מרידור לאחר שאחד מהם, אבישי, כתב "לפחות עכשיו אני לא המובטל היחיד במשפחה", ואחיו שאול, ראש אגף התקציבים שהתפטר, השיב לו: "אתה בחל״ת ותכף חוזר להציג בתיאטרון. יום אחד תן לי קצת תשומת לב. מה קרה?"

צודק. באמת מה כבר קרה. אז לטובת בני המשפחה הזאת, שכבר שלושה דורות מעבירה בינה לבין עצמה תפקידים כלכליים בכירים שמנהלים את חיי כולנו, הרשו לי לנסות להסביר מה זה באמת להיות דורש עבודה.

זה לא רק הכסף החסר לקניית מוצרי יסוד לילדיך. זה לא רק הבית שאולי תיאלץ לפנות. זה גם לא רק אפס המעשה שנכפה עליך (שמתיש יותר מכל עבודה). אלה גם לא פרצופי ילדיך המאוכזבים למצוא את אביהם שרוע בסלון בכל שעות היום, ואפילו לא המבוכה כשאתה נדרש לספר במה אתה עובד. זו בעיקר תחושת הכישלון העמוק, היעדר השליטה בחייך, האפסיות.

התחושה הזאת מרעידה את הגוף ומסרבת להיעלם גם אם אתה בין המעטים שחוזרים לשוק העבודה. היא נדבקת מתחת לעור ומציפה אותך זיעה בכל רגע שנדמה לך שעבודתך בסכנה: בכל פעם שאתה שומע על קטסטרופה כלכלית, בכל טלפון שקורא לך למשרד המנכ"לית, בכל מכתב רשמי ממשאבי אנוש שנשלח אליך. דריכות שמונעת ממך להיות עובד "רגיל" גם לאחר שיצאת לכאורה מהאבטלה, וגורמת לך לנסות להימנע מלחוות שוב את הרגע הנורא הזה. כל התסמינים האלה של פוסט־טראומה פוגעים באיכות חייך ומתחזקים אם אתה מעל לגיל 45, לא פעם בשיא אונך אך יודע שקטנים סיכוייך לשוב למעגל העבודה.

ראשי אגף התקציבים לדורותיהם (למעט בתקופת אמיר לוי), שהגיעו מרקע מעמדי דומה והיו עשויים עור כלכלי אחד, נהגו מאז המיתון של 1966 לפטור את הבעיה הזו כבעיה ארעית שנובעת מסיבות שהזמן גרמן או בהסבר שתולה את האבטלה בחוסר רצון לעבוד. מקצתם אף ראו בה מכשיר לגיטימי להשגת יעדים כמו הורדת רמות השכר במשק. כך גם קרה בתחילת משבר הקורונה, כשמרידור ומנכ"ל משרד האוצר דאז שי באב"ד בהובלת השר משה כחלון וראש הממשלה בנימין נתניהו נקטו ריסון תקציבי בלי להבין את צורכי השעה. הם סירבו להקצות תקציבים לשמירת העובדים במקומות עבודתם והעדיפו שאלה פשוט יצאו לחל"ת.

ההנחה הייתה שהם יסתדרו בכוחות עצמם, אלא שלרבים מהם, שקיבלו מענקים מגוחכים אם בכלל, אין חסכונות או מעגלי תמיכה. הם הצטיידו בקלונקס ובציפרלקס וחיכו שזה ייגמר. והם, שלא רק לא אוהבים שמכנים אותם "מובטלים" במקום דורשי עבודה, גם לא נלהבים שמצבם משמש מקור לבדיחות. אולי משום שהם כבר מבינים – בצלקות נפשם – שלהיות דורש עבודה כשאין לך הון משפחתי כגיבוי זה מצב שאף פעם לא נגמר, גם כשנדמה שלכאורה הוא כן.

פרופ' יובל אלבשן הוא דקאן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו